"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ! (פרק לב פסוק טו')

אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח כ'). הדברים שחיוניים לי אני מבקש, כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם, וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי...].

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד).

זכור אלוקיך בימי בחורותיך!

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת! (פרק כה פסוק ג')

ידוע מה שחז"ל אמרו שיש ג' סוגים של נותני צדקה, זהב כסף ונחושת. "זהב" ראשי תיבות- זה הנותן בריא. "כסף" ראשי תיבות- כשיש סכנה פותח. "נחשת" ראשי תיבות- נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. וניתן לדמות זאת למעלתן של אלו שזוכים לחזור בתשובה. ככל שהם חוזרים בצעירותם בעוד כוחם במותניהם, ויצרם עדיין גואה בקרבם, כך מעלת תשובתם היא גדולה יותר. כפי שכותב הרמב"ם: "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה! [אך] לֹא מִיִּרְאָה, וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ! (הלכות תשובה ב א').

כלומר כל עוד האדם נמצא בניסיון, יש לו שכר אם וכאשר הוא נמנע מעבירה. אך אם כבר אין לו את התאווה לעשות את אותה עבירה, למשל אדם שהזקין ותאוות העריות שלו פחתה, התשובה שיעשה נחשבת תשובה שלימה, אך הרמה שלה הרבה יותר פחותה מאשר צעיר שתאוותו נמצאת בשיאה. על כך אמר שלמה המלך: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב א').

זכור את הקב"ה בעוד יש לך ניסיון, ותתאמץ להיות "גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד א'), ואל תחכה לימים ששם תהיה רק בבחינת גיבור על חלשים...

המירוץ למליון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים! (פרק כח פסוקים יא' יב')

אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". הדברים שחיוניים לי אני מבקש כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי..].

ולכן אומר יעקב אבינו שברגע שאני אקבל אך ורק את המינימום שאני צריך ("לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ") אז התוצאה תהיה "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". אך אם אבקש יותר ממה שאני צריך, בודאי שאגיע לסחרור של רדיפה אחר המותרות ויתקיים בי הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו').

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא. (אבות ד).

הגמילה המושלמת !

וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר! (פרק לא ז')

במדרש (ילקוט שמעוני) מובא שהיה משה מתאוה לראות בנקמת מדין ועליו נאמר: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם"! (תהילים נח יא')

את דברי המדרש הללו הסביר המגיד מדובנא כדרכו במשל: לעשיר אחד היה בן יחיד בחור חמד, אלא שחיסרון  גדול היה בו שבכל עת היה נותן עינו בכוס ושותה יין לשכרה. כל תחנוניו של העשיר לא הועילו והבן נשאר בסורו.

לימים בא לעיר רופא חכם. מיהר העשיר אליו ותינה בפניו את צערו. שמע הרופא ואמר כי הוא יכול לרפא את הבן מהרגלו הרע עד שכל משקה יהפוך בעיניו למשוקץ. טיפל הרופא בבן ועשה מה שעשה ולאחר זמן לא רב בא אל העשיר ובישר לו כי הטיפול הצליח והבן שונא יין ושאר משקים.

השגיח האב על בנו וראה כי אכן הוא אינו נוגע ביין, אולם האב רצה להיות בטוח בהצלחת הטיפול על כן שלח את בנו אל המוזג כדי שיקנה כד יין. בא הבן לבית המזיגה וביקש כד יין. ירד המוזג למרתף כדי להביא את אשר התבקש והבחור המתין למעלה. על הדלפק עמדו כדי יין ריקים וכאשר הריח הבחור את ריח היין היה הריח כה מאוס בעיניו עד אשר לקח מקל ושבר את כל הכדים...

כאשר עלה המוזג מן המרתף וראה את אשר עולל הבחור מיהר ורץ אל אביו וסיפר לו את אשר הזיק בנו בבית המזיגה. שמח האב מאוד ואמר:  אל  דאגה אני אשלם לך  את מלא הנזק  אולם  שמחה גדולה בליבי כי עכשיו אני נוכח לדעת ששנאת היין בליבו של בני כאשר אמר הרופא.

כן הוא גם הנמשל אמר המגיד: משה רבינו ביקש לראות את נקמת מדיין כי רצה לברר לעצמו האם בני ישראל שונאים את המדיינים או שמא יש בליבם חלק מן התאווה שראו אצל מדיין. על כן אם בשדה הקרב יעמדו בני ישראל כנזופים ברפיון ידים, ידע כי אין שנאת המדינים בליבם. ואם ילחמו בכעס ובחימה, ידע כי שונאים בני ישראל את המדינים. וזה שאומר המדרש: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם"!