מדבר מחלוקת תרחק !

וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ...  (פרק יז' פסוק ה')

משל לאריה מלך החיות שכבר כמה ימים לא הזדמן לו טרף.

בטנו הצטמקה מרעב, ונהמות שאגותיו הפילו פחד בכל רחבי היער. שאג הוא שאגה גדולה, וכל יושבי היער התכנסו בבהלה מסביבו, וחיכו לשמוע את מוצא פיו.

פנה הוא לזאב שהחל לרעוד מרוב פחד, ובקש ממנו להתקרב אל פיו ולהריחו, ולהגיד אם יש שם ריח רע ..

הזאב הרועד הריח את פיו של האריה, ואמר לו את האמת שפיו אכן מסריח מאוד. שאג האריה ואמר: "איך אתה מעז לומר כך למלך החיות?!" וטרף את הזאב המסכן.

פנה האריה אל החמור, וציווה אותו שכמו הזאב, גם הוא יתקרב להריח את פיו. החמור ניגש והריח את פי האריה שהיה מסריח מאוד. אך ידע שאם יאמר כמו הזאב, שפיו של המלך מסריח, האריה ישר יטרוף אותו. לכן שינה מן האמת. ואמר לאריה שאין לו ריח בפה כלל.. שאג האריה על החמור ואמר:"איך יתכן שלא אכלתי כבר כמה ימים ואין ריח בפי? הרי שאתה שקרן!" וכך טרף האריה גם את החמור המופתע.

לאחר מכן ניגש אל השועל, וגם אותו ציווה שייגש ויריח את פיו..

חשב השועל לעצמו שאם יאמר כמו הזאב  שיש  ריח,  ייטרף!  אם  יאמר  כמו  החמור  שאין ריח,  גם ייטרף! לכן פנה אל האריה ואמר: "אדוני  האריה, צר לי שלא אוכל לחוות דעה על מצב הריח בפה שלך. אני מנוזל ואפי סתום כבר כמה ימים, בשל צינון קשה..."

עכשיו כבר האריה נשאר מופתע. ולא ידע בשל איזו סיבה יכול הוא לטרוף את השועל הערמומי...

הנמשל ברור מאליו! אסור להתקרב לאש המחלוקת כמו קורח וכל עדתו שנפגעו. עדיף להיות כאותו שועל מנוזל שאפו סתום. ולא להריח באש המחלוקת. 

דמיונות, שווא ידברו !

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (פרק יג פסוק לב')

בספר מאמר אפרים מובא משל על זקן וצעיר שנזדמנו לחדר בבית מלון יחדיו. לעת ערב, שכב הזקן לישון. ולאחר זמן מה הצעיר הרגיש מחנק, פתח את החלון, וגם כן הלך לישון.

הזקן התעורר מרעש קול פתיחת החלון, וביקש מהצעיר: "תעשה לי טובה ותסגור מיד את החלון, ממש קר לי!" ענה לו הצעיר: "אבל חם לי!" אמר לו הזקן: "אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך!" וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון, כי כבר רצה שקט מהזקן.

לאחר שעה קלה, פתאום נשמע קול זכוכית נשברת. הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף: "תתבייש לך" טען הזקן לצעיר, "טיפש מטופש! כעת אפילו אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול!". והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט. והזקן כל הלילה לא היה יכול לישון מרוב דמיון של קור. והצעיר נרדם לו, וישן שינה מתוקה.

בבוקר קמו שניהם ומה גילו? שהמַּרְאָה שהייתה בחדר נפלה ונשברה. רק שהזקן בדמיונותיו חשב שנשבר החלון. וכל הלילה בגלל זה, הוא לא היה יכול לישון. והצעיר בדמיונו חשב גם כן שנשבר החלון, ושמח שיכול הוא לישון עם אויר צח.

זהו כוחו של היצר הרע שגורם הוא לאדם דמיונות שווא!

עדיף תמיד לשאול ולברר עוד כמה רגעים, לפני שמאשימים ומפתחים דמיונות וכעס כלפי בני אדם, וכל שכן אלו שנמצאים בסביבה הקרובה שלנו.

כך קרה למרגלים שמרוב פחד מדומה על כבודם שיילקח מהם, לא חשבו פעמיים אלה החלו לדמיין שהנה הם מאבדים את כבודם ונפלו בעצה הרעה.

 

היופי שלך, זה הצניעות שבך!

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל! (פרק הפסוק יב')

פרש רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ: כי תשטה אשתו. תסטה מדרכי צניעות! ומעלה בו מעל. חִללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות, כחבוק ונישוק זולת אישהּ (בעלה), ודומיהם.

הגמרא (סוטה יא.) אומרת: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכות נשים צדקניות עתידים ישראל להיגאל".

בהקפדתן של נשות ישראל על גדרי הצניעות והטהרה, נותנות הן בזה קץ וסוף לגלותן של ישראל. אם כן, מפתחות הגאולה נתונות בידיהן.

ברגע שסוטות הן מדרכי הצניעות, ולא מקדשות את גופן לבעליהן בלבד, מרחיקות הן את הגאולה, ומרבות פריצות וניאוף בעם ישראל. וברגע שמתנהגות הן כיאה לבת מלך, ושומרות את יופיין לבעליהן. מרבות הן קדושה בעם ישראל, משרות ברכה בתוך ביתם, ומקרבות את הגאולה. בת ישראל צריכה להיות שונה ומיוחדת. לא כמו מה שמצוי ברחוב! במיוחד בדור זה, שכל אישה שהולכת בצניעות, היא כמו יהלום בתוך ערימה של חול!

היופי שלך, זה הצניעות שבך! אשרי אישה ששומרת עצמה אך ורק לבעלה, ועליה נאמר: "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא כה'). מי תשחק ביומה האחרון, רגע לפני שנכנסת היא במחיצתו של הקב"ה? רק זאת ש"עוז והדר לבושה". רק זאת שהתלבשה בהדר וכבוד כיאה לבת המלך.

 

העיקר שיהיה שלום!

זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר פרק ה פסוקים כט'-ל')

בפרשתנו אנו למדים על מצב שבו בעל מקנא לאשתו מפני שנסתרה עם גבר אחר. והוא חושד בה שעשתה מעשה לא ראוי עם אותו אדם. במקרה זה, חייהם של אותו זוג אינם חיים. השלום בבית הופר, הבעל חושד, האישה שבה ומתנערת מאשמה, אין מי שיפסוק עם מי הצדק, ולא ניתן להחזיר את החיים למסלולם.

התורה נתנה פתרון למצב זה מפאת גודל חשיבותו של שלום הבית. אותו זוג, היה צריך ללכת לבית המקדש אל הכהן הגדול, והכהן היה מנסה לברר את העניין.

אם האישה הנחשדת הייתה מודה ואומרת שחטאה, הייתה היא מגורשת ללא כתובה מבעלה. אך אם הייתה שבה ומכחישה, הכהן היה לוקח כלי, וממלא אותו במים מן הכיור שבמקדש, שם בומעט אפר מהקרקע, ולוקח קלף שבו כתוב את פרשת הסוטה כפי שהיא כתובה בתורה, ונותן לאישה לשתות מן המים. אם אותה אישה באמת חטאה לבעלה, נענשת היא בעונש חמור ("וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ"), ואף הנואף שאתו היא חטאה נענש במקביל באופן דומה. אך במקרה שהאישה לא נטמאה ולא חטאה לבעלה, היא תקבל שכר על כל המהלך, שוודאי גרם לה עוגמת נפש. מקבלת היא הבטחה להיפקד בבנים, אם עדיין לא זכתה לפרי בטן ("וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"). וכל הבנים שעתידים להיוולד להם מעתה יהיו יפים ומוצלחים. וכל זה בגלל שחשדו בה לחינם.

הקב"ה היה מוכן להתערב במקרה זה של אישה סוטה, ולעשות נס גלוי לעיני כולם, ואף למחות את שמו שנכתב על הקלף, וכל זה למען כך שהשלום ישכון בבית היהודי.

ואכן כך במשך כ-1000 שנה, עד כמעט סוף תקופת בית המקדש השני [עד שרבי יוחנן בן זכאי ביטל את טקס הסוטה, עקב ריבוי המקרים], כל יהודי ידע וראה בעיניו, שהקב"ה עושהניסים גלויים לעם ישראל, וגם הנבואה על מה שיקרה לאישה שנחשדה ע"י בעלה, קיימת ועומדת.

ראיה לאמיתות הנבואה, אנו מוצאים בסיפור של חנה, שהייתה עקרה הרבה שנים, ומאוד חשקה בפרי בטן, ביחוד שפנינה, אשתו השנייה של בעלה, ילדה כבר שבעה ילדים. חנה שהתפללה מעומק ליבה, שנה אחרי שנה, לא זכתה לילדים. ובצר לה, שראתה שעדיין לא נפקדה, אמרה בתפילתה להקב"ה: "אם אני לא יפקד בבן, אני אלך ואסתר מבעלי. ואני אגרום לו לחשוד בי שעשיתי מעשה אסור. בעלי ייקח אותי אל הכהן, כדי לברר את העניין. ובעת שאני אשתה מהמים בעוד שלא בגדתי בבעלי, אני אתברך בפרי בטן, כי כך כתבת בתורתך! הרי לא תעשה את תורתך שקר כביכול..."

ובדבריה גרמה חנה שייוולד לה באותה שנה הבן שמואל, שלימים הפך להיות אחד הנביאים הכי גדולים של עם ישראל.

כתר יתנו לך

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (פרק ה פסוק יח')

כותב על כך רש"י הקדוש: ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן!

מעלת כיסוי ראש צנוע לאשה נשואה:

א. זוכה לבנים תלמידי חכמים. כמובא בגמרא (יומא מז.): "שבעה בנים היו לה לקמחית..."

ב. זוכה שתשרה שכינה בביתה. "אמר רב ששת: שיער באשה ערוה" (ברכות כד')

ג. נותנת כח לבעלה שלא להיכשל בנשים אחרות ברחוב. "מידה כנגד מידה".

ד. זוכה ליראת שמים גדולה. ותפילתה נשמעת ביותר, כי שכינה מצויה בביתה.

ה. אם הייתה עקרה זוכה לפרי בטן, שנעשה הקב"ה שותף עמה. (סיפורי צדיקים)

ו. אישה שלא מכסה את ראשה, גנאי הוא לה. ומוותרת היא על הקִרבה לבורא העולם.

כיסוי הראש, הוא נזר הצניעות של האישה הנשואה בישראל.

הוא מוסיף לה יופי, חן ואצילות, ומייחד אותה כבת מלך. יתרה מזאת, מצוות כיסוי הראש, מנחילה אושר ושפע ומזכה את האם, באוצרות שלא יסולאו בפז. שכר, שהוא שאיפתה של כל בת ישראל.

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 

בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

החיים והמוות בית הלשון

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.. (פרק יד פסוק לב')

על כוחם של מילים טובות ועידוד ניתן ללמוד מהמשל הבא:

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כשהם ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר בקלות כזו על חייהם.. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים מחוץ לבור ממשיכים לצעוק ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי "בחיים לא תצאו מכאן..." אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, אפסו כוחותיו והוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו. בשעה שהצפרדעים צועקים ומסמנים לו מפתח הבור: "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי.. הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות"...

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא אפילו קפץ יותר חזק.. ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק.." בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש והוא לא שמע מה אומרים לו ובטעות, פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...!

כמה חשוב שננצל את הדיבור שלנו לדברים חיוביים כתמיכה ועידוד, ולא ככלי שיכול בדיבור קטן להרוס לפגוע ולייאש.

.

תורת ה"אולטרה סאונד".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה ... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה..     (פרק יב א')

ישנם שני סוגים של טומאות החלות על הנשים. האחת זו טומאת הנדה שנמשכת שבוע ימים, והסוג טומאה השני הוא טומאת הלידה.  התורה מלמדת אותנו שאם ילדה זכר משך זמן הטומאה הוא 40 יום  (7 של טומאת הנידה  הרגילה,  ועוד 33  ימי  טהרה). ואם ילדה נקבה, משך זמן הטומאה הוא 80  יום  (14 יום של טומאת הנידה לנקבה, ועוד 66 ימי טהרה).

נשאלת השאלה: ישנה אישה שלא עלינו הפילה את עוברה. האם הדינים שחלים עליה הם כמו של אישה נידה, שחייבת ב 7 נקיים וטבילה בלבד? או שנחשיב אותה כאשה שילדה? וכך אם הפילה זכר, תצטרך להמתין 40 יום, ולנקבה 80 יום..

עונה הגמרא שאכן, צריך להחשיב את האישה המפלת כדין אישה שילדה, ויחולו עליה כל דיני הטהרה של אישה שילדה. אך הגמרא מוסיפה ואומרת פרט מעניין והוא: "המפלת ליום הארבעים, אינה חוששת לולד. ליום הארבעים ואחד, תשב  לזכר ולנקבה."  (מסכת נדה ל:)   הגמרא

מחדשת לנו שלפני היום הארבעים מההריון, האשה לא צריכה לחשוש שיש לה ולד בבטן, כי הוא עדיין לא נחשב חי. אך מהיום הארבעים ואחד, כאן כבר הוולד נחשב חי, והמפלת תצטרך להיטהר 40 יום לזכר ו 80 יום לנקבה. האומנם?! מהיכן יודעת הגמרא, שרק לאחר היום הארבעים, הולד ייחשב לחי? האם דברי הגמרא מלפני 2000 שנה, לפני שהיה צילומי רנטגן, אולטרה-סאונד, ומכשור רפואי יכולים להיות מדויקים?

הפרופסור דוד ליגר כותב בספרו ("תורת המשחקים" 1983): "אנו משתמשים בפעילות גלי מוח (E.E.G) בכדי לקבוע מתי אדם חדל להתקיים.  על כן  ניתן  להשתמש בעקרון זה, בכדי להחליט מתי האדם מתחיל את קיומו..

אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר כדי לקבל תשובה ברורה, למעשה, נוכל לבחור כל תאריך למן היום ה-40 בערך(!), אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המוח, וניתן להבחין בפעילות מעטה של גלי מוח". עכ"ל. זה מה שאומרים החוקרים היום!

מדהים במיוחד איך חז"ל ידעו זאת לפני 2000 שנה, שהרי ביום ה 40 להריון, הולד הוא בגודל של 1.2 סנטימטר בלבד! שוקל 0.5 גרם! והגל החשמלי הפועל במוחו הוא, אחד חלקי מיליון הוולט!! ואיך ניתן לדעת זאת ללא ציוד רפואי מתקדם? אלה וודאי שאנו מבינים שבורא העולם, שברא את כל היצורים והפרטים, גילה לנו מחוכמתו. וזאת בכדי שנוכל  ללכת על פי התורה וההלכה שהם הוראות היצרן, ונרומם את חיינו.

רמז מלשון הקודש: "ולד" בגימטרייה: 40 [הולד לא נקרא אדם עד היום ה 40]. "אם" בגימ': 41 - [האישה הופכת לאם רק ביום ה 41].

 

 

ב"מידה כנגד מידה" אין טעויות...

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם! (פרק יח פסוק יא')

יתרו שמח על הצלת ישראל ואומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם!" יתרו שלא פסח על שום עבודה זרה שהיתה קיימת, מבין שיש כאן משהו שיותר מיוחד מכל מה שהכיר עד עתה. "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"! מצרים לא נענשו מתוך רצון לנקמה, אלה מתוך פעולות שנעשו מידה כנגד מידה, כנגד מה שהרעו לישראל. מה שגורם לו להבין שיש כאן בורא לעולם, שמבין בדיוק מה כל אחד פעל ועשה, ואת מחשבתו ומדת רשעותו באותה העת. כפי שכותב הפסוק: "כִּי הִנֵּה [הקב"ה] יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ" (עמוס ד').

ושואלים חז"ל: מהי הגדלות של "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ", שמשווים את זה ליוצר הרים ובורא רוח? ועונים ש"אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה, שֶׁאָדָם מֵשִּׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ, עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין". כלומר הגדלות של הקב"ה היא לדעת בשיחה הקלה ששוחחת עם אשתך על מה חשבת, ומה היתה כוונתך בדברים שאמרת. אז יכול להיות שאשתך תטעה ותאמין לדברים שאמרת, אך במידה כנגד מידה של הקב"ה אין טעויות, והוא משלם לבני האדם בדיוק "בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"..

להוכיח נהג מונית באמצע משחק שש-בש ..

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!  (פרק כט' פסוק ד')

יעקב אבינו מגיע לחרן. פונה הוא למקום באר המים ורואה אבן גדולה שנמצאת על פי הבאר, ומסביבה קבוצת רועים שרובצים במקומם ללא מעש.

שואל אותם יעקב:"אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" ועונים לו הרועים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!" "אתם מכירים את לָבָן בן נחור?" "מכירים!" עונים הרועים, ומתחילים להתלחש בניהם בשומעם את שמו של לָבָן. לפתע פונה אליהם יעקב ואומר להם: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה! הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ!"

ומפרש רש"י שיעקב הוכיח אותם: "אם שכירי יום אתם, לא השלמתם פעולת היום. ואם הבהמות הן שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה!"

הרב מפונוביץ מביא משל למה הדבר דומה? נדמיין לעצמינו אחד שמגיע לתחנת מוניות. הוא רואה את כל הנהגים יושבים משחקים שש בש ושואל: "מה אתם עושים כאן? אם אתם שכירים על המונית של הבוס, אתם גזלנים!!! ואם זו המונית שלכם, אתם פרזיטים לכו לעבודה!!!" ספק אם אותו אחד יצא משם חי... ויעקב הצליח לצאת מזה בשלום. הכיצד?!

אלה שיעקב אבינו פונה אל אותם רועים בתחילה, ואומר להם: "אַחַי".פותח עימם בשיחה, ורק לאחר מכן מוכיח אותם. קודם מרגיש קרוב אליהם כמו אח, ורק לאחר מכן מרשה לעצמו להוכיח אותם לטובתם[!] ולכן תוכחתו מתקבלת. אדם שפונה לאשתו או לחברו ולא מוכיח אותם מתוך אהבה, אלה מתוך התנשאות, ומתוך אי הכרה במצבו של השני, הוכחתו לא תתקבל.

"אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב ד)

כל מסמר יוצר חור עמוק...

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.. (פרק כו' פסוק כא')

על פסוק זה כותב רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר.

לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי  פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ...

הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר. עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים!

ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

לקיים מצוות בדיבור

וְרָאָה  הַכֹּהֵן,  וְהִנֵּה  נִרְפָּא  נֶגַע  הַצָּרַעַת  מִן  הַצָּרוּעַ!   (פרק יד פסוק ג')

כידוע נגע הצרעת מגיע על כך שהאדם לא משגיח על דיבורו, ובקום לנצל את דיבורו לתועלת, אף מקלקל הוא וגורם נזק.

כפי שמסביר זאת ה"אורחות צדיקים" בשער לשון הרע:

"צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול האדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות ורכילות וליצנות וחניפות ושקר וכיוצא באלו. וכל אלו עבירות גדולות, אין רווח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצווה? הלוא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים. והם אינם יודעים אשר מקור המצוות קרוב להם מאוד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא הלשון.

וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות. ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות. ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים". עכ"ל.

כל כך הרבה מצוות יכול אדם לעשות ע"י דיבורו, אך בחוסר מחשבה יכול להרוס וליצור דברים שליליים. וצריך אדם לזכור זאת בכל פעם שאומר בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה, לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שְּׁמֶךָ" במילים "לְהוֹדוֹת לָךְ" יזכור את מעשה מרים אחות משה (במדבר יב). וידע, שלא נברא לו פה לאדם, אלה בכדי להודות להקב"ה. (האר"י הקדוש)