העיקר שיהיה שלום!

זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר פרק ה פסוקים כט'-ל')

בפרשתנו אנו למדים על מצב שבו בעל מקנא לאשתו מפני שנסתרה עם גבר אחר. והוא חושד בה שעשתה מעשה לא ראוי עם אותו אדם. במקרה זה, חייהם של אותו זוג אינם חיים. השלום בבית הופר, הבעל חושד, האישה שבה ומתנערת מאשמה, אין מי שיפסוק עם מי הצדק, ולא ניתן להחזיר את החיים למסלולם.

התורה נתנה פתרון למצב זה מפאת גודל חשיבותו של שלום הבית. אותו זוג, היה צריך ללכת לבית המקדש אל הכהן הגדול, והכהן היה מנסה לברר את העניין.

אם האישה הנחשדת הייתה מודה ואומרת שחטאה, הייתה היא מגורשת ללא כתובה מבעלה. אך אם הייתה שבה ומכחישה, הכהן היה לוקח כלי, וממלא אותו במים מן הכיור שבמקדש, שם בומעט אפר מהקרקע, ולוקח קלף שבו כתוב את פרשת הסוטה כפי שהיא כתובה בתורה, ונותן לאישה לשתות מן המים. אם אותה אישה באמת חטאה לבעלה, נענשת היא בעונש חמור ("וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ"), ואף הנואף שאתו היא חטאה נענש במקביל באופן דומה. אך במקרה שהאישה לא נטמאה ולא חטאה לבעלה, היא תקבל שכר על כל המהלך, שוודאי גרם לה עוגמת נפש. מקבלת היא הבטחה להיפקד בבנים, אם עדיין לא זכתה לפרי בטן ("וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"). וכל הבנים שעתידים להיוולד להם מעתה יהיו יפים ומוצלחים. וכל זה בגלל שחשדו בה לחינם.

הקב"ה היה מוכן להתערב במקרה זה של אישה סוטה, ולעשות נס גלוי לעיני כולם, ואף למחות את שמו שנכתב על הקלף, וכל זה למען כך שהשלום ישכון בבית היהודי.

ואכן כך במשך כ-1000 שנה, עד כמעט סוף תקופת בית המקדש השני [עד שרבי יוחנן בן זכאי ביטל את טקס הסוטה, עקב ריבוי המקרים], כל יהודי ידע וראה בעיניו, שהקב"ה עושהניסים גלויים לעם ישראל, וגם הנבואה על מה שיקרה לאישה שנחשדה ע"י בעלה, קיימת ועומדת.

ראיה לאמיתות הנבואה, אנו מוצאים בסיפור של חנה, שהייתה עקרה הרבה שנים, ומאוד חשקה בפרי בטן, ביחוד שפנינה, אשתו השנייה של בעלה, ילדה כבר שבעה ילדים. חנה שהתפללה מעומק ליבה, שנה אחרי שנה, לא זכתה לילדים. ובצר לה, שראתה שעדיין לא נפקדה, אמרה בתפילתה להקב"ה: "אם אני לא יפקד בבן, אני אלך ואסתר מבעלי. ואני אגרום לו לחשוד בי שעשיתי מעשה אסור. בעלי ייקח אותי אל הכהן, כדי לברר את העניין. ובעת שאני אשתה מהמים בעוד שלא בגדתי בבעלי, אני אתברך בפרי בטן, כי כך כתבת בתורתך! הרי לא תעשה את תורתך שקר כביכול..."

ובדבריה גרמה חנה שייוולד לה באותה שנה הבן שמואל, שלימים הפך להיות אחד הנביאים הכי גדולים של עם ישראל.

ב"מידה כנגד מידה" אין טעויות...

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם! (פרק יח פסוק יא')

יתרו שמח על הצלת ישראל ואומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם!" יתרו שלא פסח על שום עבודה זרה שהיתה קיימת, מבין שיש כאן משהו שיותר מיוחד מכל מה שהכיר עד עתה. "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"! מצרים לא נענשו מתוך רצון לנקמה, אלה מתוך פעולות שנעשו מידה כנגד מידה, כנגד מה שהרעו לישראל. מה שגורם לו להבין שיש כאן בורא לעולם, שמבין בדיוק מה כל אחד פעל ועשה, ואת מחשבתו ומדת רשעותו באותה העת. כפי שכותב הפסוק: "כִּי הִנֵּה [הקב"ה] יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ" (עמוס ד').

ושואלים חז"ל: מהי הגדלות של "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ", שמשווים את זה ליוצר הרים ובורא רוח? ועונים ש"אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה, שֶׁאָדָם מֵשִּׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ, עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין". כלומר הגדלות של הקב"ה היא לדעת בשיחה הקלה ששוחחת עם אשתך על מה חשבת, ומה היתה כוונתך בדברים שאמרת. אז יכול להיות שאשתך תטעה ותאמין לדברים שאמרת, אך במידה כנגד מידה של הקב"ה אין טעויות, והוא משלם לבני האדם בדיוק "בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"..

כל מסמר יוצר חור עמוק...

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.. (פרק כו' פסוק כא')

על פסוק זה כותב רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר.

לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי  פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ...

הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר. עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים!

ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

"סוף מעשה במחשבה תחילה"