הערך הכספי של לימוד התורה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד- שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ! (תהילים קכב)

אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב (מכות י.): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. עכ"ל

דוד המלך היה חפץ בכל מאודו לבנות את בית המקדש, אך לא קיבל לכך אישור מה' מפני שהיו בתקופת מלכותו הרבה מלחמות על גבולות הארץ ודוד המלך לקח בהם חלק פעיל. ולכן בישר לו נתן הנביא שרשאי הוא רק להתחיל ביסודות של המקום, ואילו בית המקדש עצמו יוכל להיבנות רק על ידי שלמה בנו.

העם ששמע את הבשורה, אהב מאוד את המלך דוד אך גם ציפה וייחל לביניין בית המקדש. ולפעמים היו נאנחים ואומרים: "אחח, מתי כבר נוכל לבנות את בית המקדש, ונעלה לרגל כפי שכתוב בתורה.."

דוד המלך שהיה שומע מהעם את האנחות הללו, היה שמח. למרות שיש פה גם קצת איזה רמז לכך שהעם ממתינים לסיום מלכותו.. דוד לא הקפיד על דבריהם של העם, ולהפך.. ברוב ענוותנותו פנה אל ה' בבקשה לקצר את מלכותו (וימי חייו) בכדי לאפשר לבית המקדש להיבנות..

בתגובה לבקשתו של דוד - "אמר לו הקב"ה: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!" (מכות י.)

כלומר, הקב"ה מעדיף יום אחד שדוד המלך עוסק בתורה יותר מהעולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח בבית המקדש.

ואם אפשר לאמוד את זה בכסף...:

מתארת לנו התורה (מלכים א, ח) את יום חנוכת המקדש, ואת כמות הקורבנות שהקריבו שם:

כמות עצומה של קורבנות :

כמה כסף "נשפך" ביום הראשון של חנוכת בית המקדש?

מתוך "ארגון מגדלי הבקר בישראל" המחיר הממוצע של בקר (פרה למשל) הוא: 10,000 ש"ח , והמחיר הממוצע של צאן (כבש) הוא 2,500 ש"ח. ואם נכפיל את הסכום במספר הקורבנות שהוקרבו באותו היום:

זה מצטבר לסכום עצום של:

יותר מחצי מליארד שקל! הקריבו באותו יום על גבי המזבח.

ולמרות כל הזהב והכסף שעלה למרומים לריח ניחוח לה', אומר הקב"ה לדוד המלך: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!".

כך הקב"ה המחיש לדוד המלך, את הערך של לימוד התורה.

וכך הוא המסר שדוד המלך מעביר לנו ש- "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף!. (תהילים קיט ט)

מחלקים מצוות במתנה!

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (לא יב')

על פסוק זה כותב רש"י: האנשים. ללמוד. והנשים. לשמוע. והטף. למה באו? לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג.).

מצוות הַקְהֵל היא הציווי לאסוף (להקהיל) את כל עם ישראל העולים לרגל לבית המקדש בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מפי מנהיג העם.

הגמרא בחגיגה מראה לנו דוגמא לכך שהקב"ה הירבה לנו תורה ומצוות לטובתנו. כי הרי מצוות הקהל כל עניינה הוא לבוא ולשמוע את דברי התורה. והרי לטף אין עניין לבוא ולשמוע את דברי התורה, כי אינם מבינים. אך התורה מצווה גם עליהם לבוא. ומדוע? כי יודע הקב"ה שהטף לא יכול להישאר לבד בבית, ובכל מקרה הם יבואו עם הוריהם, ואם לא היתה מצווה התורה להביאם, לא היתה נחשבת הבאתם לשכר..

ועל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

 

לפיד המסורת נמצא כעת אצלך!

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ! (פרק ד פסוק ט')

הקב"ה מזהיר את עם ישראל באזהרה חמורה, לשמור ולזכור את אשר ראו במו עיניהם. כל הניסים הגדולים שנעשו במצריים ובקריעת ים סוף, וכמו כן את כל הניסים שהיו במדבר ובמעמד הר סיני.

חובה גדולה היא שמוטלת על כל אחד ואחד מעם ישראל להעביר את הלפיד של המסורת לדור הבא.

ואם יבוא אדם בדור שלנו ויטען שהוא לא יכול להאמין, כי בורא העולם לא עשה לו ניסים.  נבוא ונצטט לפני את דבריו של הרמב"ן (פרשת בֹּא) שאומר: "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון."

פעם אחת בהיסטוריה בורא העולם עשה תצוגת תכלית, שבה הוא הראה לכולם את שליטתו הבלעדית בכל מה שמתרחש בעולם אשר ברא.

החל מניסי מצריים שתכליתם הייתה ללמד שה' שולט בכל הבריאה, ובהמשך במדבר, שהקב"ה מראה שיש הבדל גדול בין יהודי לגוי.

חובתנו ללמוד ולהפנים את מה שהדור הקודם נצטווה להעביר אלינו, וכמובן להעביר זאת לילדינו, לדור הבא. הלפיד של היהדות כעת בידיים שלנו, מחובתנו להעבירו בדייקנות ובשלמות לדור הבא!

_

[videojs youtube="https://www.youtube.com/watch?v=mJlSsvEtfFU" poster="http://www.hayom.org.il/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%94%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%93.png" preload="auto" width="500" height="300"][/videojs]

_

12 שבטים מסביב לאוהל מועד!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ ! (פרק ב פסוקים א'-ב')

נמצאים אנו כמה שעות לפני חג השבועות - חג מתן התורה. אנו נמצאים בסיומם של ימי ספירת העומר, ימים שבהם עם ישראל של תקופת יציאת מצרים, עבד והכין את עצמו לקראת מעמד הר סיני, היה הוא צריך לצאת מאותן השפעות שהיה שקוע בהם במצריים. לצאת מ 49 שערים של טומאה, ולהיכנס ל 49 שערים של קדושה. וכל זאת בכדי להיות ראוי לעמוד במעמד הר סיני, ולשמוע את קול האלוקים מדבר מתוך האש (שמות כד יז').

אנו נמצאים כמה ימים לאחר ראש חודש סיון. ועלינו לדעת שאותה ההשפעה של התעלות והתרוממות וקרבה אל ה', שהייתה לפני 3327 שנה בעם ישראל, בימים שלפני קבלת התורה, נמצאת גם היום בזמנינו. וישנה השפעה מאוד גדולה ועוצמתית, שיכולה ודאי לגרום לנו לעלות במעלות התורה, ולזכות לאמונה גדולה בה'.

מרן החיד"א זצ"ל מוסיף בספרו לב דוד (פרק ל"א), ומגלה לנו, כי בימים האלו ממש, הימים שבין ראש חודש סיוון לחג השבועות, ישנה השפעה גדולה מאוד וראוי מאוד לנצלה. כי הרי בראש חודש סיוון נאמר על עם ישראל: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט ב'). ופירש שם רש"י הקדוש: "ויחן שם ישראל- כאיש אחד בלב אחד". ומאז, ימים אלו מסוגלים להשכנת שלום ואחווה בין כל עם ישראל, שלום בית, אהבת רעים ופיוס, השבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. ומרן החיד"א מבטיח כי מי שיעשה בימים אלו צעד לקראת השלום והאחווה, יסייעו לו הרבה מן השמיים.

אם כן חובה עלינו, במיוחד בימים אלו להשתדל ולהתקרב אחד אל השני, ולנסות להמנע ממחלוקות. כי זהו התנאי לקבלת התורה! אין ברירה אחרת! נכון ש:"כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" (ברכות נח:). ויש כל כך הרבה דעות על כל דבר שקיים. אך חובה עלינו לא לגרום לשנאה ומחלוקת בשל דעתו השונה של האחר. אז אתה חושב שדרך מסוימת היא היותר נכונה? זכותך לחשוב כך, ואף להראות ולהסביר לאדם אחר את כיוון החשיבה שלך. אבל תמיד תזכור שדרך זו שבחרת, היא דרכך, בגלל האופי המיוחד שלך והדרך הסתכלות המיוחדת שלך. והאירועים שעברת בחייך, הם אלו שעצבו את אותה הדרך, וגיבשו אותה לדרך שבה אתה הולך היום!

הקב"ה היה יכול להחליט שבעם ישראל תהיה רק דעה אחת, ואמת אחת ויחידה, שמותאמת ומתקבלת על כל האנשים בו זמנית. אך הוא לא רצה שכך יהיה. ולראיה, בורא העולם היה יכול להחליט שעם ישראל יהיה רק שבט אחד. לדוגמא שבט יעקב. אם כן למה הקב"ה חילק את עם ישראל ל 12 שבטים?   כפי שמעיד הפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרק ב פסוק ב). כל שבט עם הדגל המיוחד לו, והסמל שעליו שמבטא את התכונות המיוחדות והאופייניות לאותו השבט בלבד. איסורי חיתון בין השבטים, נחלות שונות לכל שבט בעם ישראל...

דברים אלה רק מראים לנו שיתכנו הבדלים בן איש לאיש בעם ישראל, ולא בגלל שאחד פחות טוב, מאחד אחר. אלה בגלל שכל אחד מיוחד בפני עצמו ובדרך שלו. הדבר שמקשר בין כל השבטים בעם ישראל הוא: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ - .. סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ!" אוהל מועד, זה התורה. זה הדבר שצריך לקשר בין כל חלקי עם ישראל! יש בעם ישראל שבטים בעלי תפקידים שונים (יהודה, לוי, יששכר, זבולון). אבל עבודת ה', התורה, וגמילות החסדים (אבות א' ב'), הם הדברים שמאחדים את כולנו להיות עם אחד.

נסביר אחד לשני את דעתנו ואת השקפתנו, אך חלילה לחשוב שיש מקום רק לדעה אחת והשקפה אחת. משל לתזמורת של 100 נגנים שכולם מנגנים על אותו כלי אחד ויחיד. הייתכן? ודאי שחשוב גוונים שונים בעבודת ה'. כל אחד והכלי נגינה שלו! אחד יודע לנגן רק על גיטרה, אחד על תופים, ואחד אך ורק על מפוחית. אחד ידאג לנידחים והרחוקים, אחד ידאג לשמחה, ואחד ידאג לפלפול ולעיון. בחרת דרך? זוהי הדרך שלך, שנקבעה על פי היכולות והאופי המיוחד שלך. כמה שתנסה להביא לידי זה שהשני יהיה בדיוק כמוך, זה לא יעלה בידך. כי עובר הוא מסלול אחר משלך והאופי שלו שונה.

הבה נתייצב כולנו לקראת חג השבועות איש איש על דגלו, ועל מחנהו, סביב לאוהל מועד. ונזכה לקיים 12 שבטים כאיש אחד בלב אחד!

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!

עם ישראל חי וקיים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּבָּ"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם! (מתוך ההגדה של פסח)

"עם ישראל חי וקים!" זהו נס, וזוהי עובדה שאף חכמי הגויים מודים ונדהמים מקיומה:

הסופר האמריקאי מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"

(Harper’s Magazine September 1899)

הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי: "מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי? - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו רק להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הינו סמל הנצח, הוא זה שלא יכלו להשמידו, לא טבח ולא עינויים. אש וחרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה', הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו נצחי, הוא התגשמות הנצח."

(Jewish world – London 1908)

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כולם   בני תמותה בעולם  מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?... לפי הקריטריון המטריאליסטי צריכה היתה אומה זו מזמן לעבור מן העולם. קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה"

("משמעותה של ההיסטוריה" עמו' 86-87).

הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד".

 

אצל הגויים זה בגדר תעלומה, אך לנו זה ברור כשמש! "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אותה הבטחה של הקב"ה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד').

ההבטחה של אבינו שבשמיים, היא זו ששמרה ותשמור על עם ישראל לנצח!

 

איך ניתן לחנך?!

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (פרק י פסוק ב')

לכאורה היה צריך לומר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" כי מדברים כאן על הבנים שידעו את ה' על ידי שנספר להם ניסי יציאת מצרים. ולמה כתוב בלשון "וִידַעְתֶּם" שלכאורה מתייחס למלמד - האב, ולא לתלמיד -הבן?

מתרץ רבי יהושע רוקח המהר"י מבעלזא זצ"ל: כאשר אדם רוצה להשריש בלב חברו דבר אמונה, או שרוצה להוכיחו, צריך קודם הוא להאמין באותו בדבר באמונה שלימה, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (בבא בתרא ס:), ואז דבריו יהיו יוצאים מן הלב ויכנסו אל לב השומע. אבל אחרת לא יוכל להשפיע לאחרים. זהו כוונת הכתוב "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" וכו'.

בכדי לקבוע האמונה בלב בניכם צריכים אתם בתחילה לדעת כי אני ה' ולהאמין באמונה שלימה, ואחר כך ממילא תהיה השפעה מדבריכם לבניכם. זאת הדרך לקיים את מצוות  החינוך ולהצליח בה.

כך נראו מכות מצריים !

וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים  (פרק ז פסוק ד')

בשנת 1828 רכש המוזיאון "ליידן" שבהולנד פפירוס מצרי, המתאר את עשר המכות במצרים. מספרו הקטלוגי של הפפירוס הוא 344 והוא מכונה "פפירוס איפוור".

מאז שנחשף,  נעשו מספר נסיונות לתרגמו. בתחילה לא ייחסו לו חשיבות מיוחדת, משום שבהתאם למה שהיה מקובל במחקר ההיסטורי באותם ימים, נקבע מיקומו לשש מאות שנה לפני יציאת מצרים והוא נגנז בלא אזכור מיוחד בספרי ההיסטוריה.

כך פותח עמנואל וליקובסקי (Immanuel Velikovsky) בספרו (תקופות בתוהו) את תיאורה של אחת המהפכות הגדולות בשדה הארכיאולוגיה, שזעזע את המערכת המקצועית ואת דעת הקהל העולמית. בהמשך הוא עומד על הדמיון הרב בין תיאור ההרס והחורבן שפקד את מצרים, כפי שמתאר אותם איפוור" המצרי, לבין התיאור של מכות מצרים בתורה. בכך הוא הוציא את הפפירוס מאלמוניותו. כל שהיה עליו לעשות, כדי להתאימו לסיפורי התורה, היה עליו לייחס את הפפירוס לתאריך מאוחר ב-600 שנה ממה שייחסו לו עד היום.

וכך הוא כותב בספרו (חוזים בכוכבים וחופרי קברים): "חקרתי ודרשתי בכתובים ואולם לא מצאתי אזכור כלשהו לאסון כזה בספרים העוסקים בהסטוריה של מצרים, עד אשר נתקלתי בהתייחסות לחכם בשם "איפוור", המקונן על כך שים הנילוס הפך לדם. חיפשתי אחר המקור ומצאתיו במהדורה מאת אלן גרדנר, אשר תרגם את הטקסט בשנת 1909. עיון בכתוב הביאני למסקנה, שלא זו בלבד שהיה זה תיאור מדויק של שואת טבע, אלה שהטקסט היה תיאור מדויק של מכות מצרים. כה רב הדמיון בין התיאורים עד כי שנים מעטות לאחר מכן, כאשר שלחתי את הטקסטים המקבילים לפרופסור ג'ון גרסטאנג  (John Garstang) האיג'פטולוג הבריטי וחוקר יריחו, השיב לי הלה, שהטקסט מתוך הפפירוס המצרי נראה לו כהעתק מספר שמות"!

 



 



 

 

 

להפסיד את כל הקופה

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! (פרק יב, לא')

עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שפרעה זועק בחוסר אונים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי".

הילקוט שמעוני (יב') מביא משל למלך שביקש מהטבח האהוב שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל.
המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה לבחור בין שלושה עונשים:

או שיאכל את הדג שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים.

הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג - ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחציתו, חש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמישים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים...

יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את  כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים... אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות.

והנמשל. פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל עם כל רכושו, וגם טבעו הוא וחילו בים סוף...

אילו היה במכה  הראשונה היה מבין  שה' הוא האלוקים  לא היה צריך לעבור ייסורים  שלבסוף לא הועילו לו  מלשלח את בני ישראל..

לעתים ניתן לפספס את הכל...

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')

מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל

רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!

אל תשכח מאיפה באת!

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם! (מתוך ההגדה)

למרות שאדם חייב להרגיש בין חורין בליל הסדר, פותחים אנו את ההגדה במילים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". וזאת בכדי שלא נבוא לידי גאווה ונזכור מהיכן באנו...
משל למה הדבר דומה:
לרועה צאן שהיה חכם במיוחד, ולאחר שהמלך עמד על חכמתו - החליט למנותו לשר אוצר. והנה קנאו בו השרים והעלילו עליו למלך שגנב מקופת המלך. בצר לו קיבל המלך החלטה לערוך חיפוש בביתו של השר האהוב על מנת לאמת או לשלול את החשדות. בחיפוש מדוקדק שערך המלך בביתו לא נמצא מאומה, מלבד דלת קטנה נעולה בסורג ובריח ושהשר מסרב לפותחה בפני המלך.

המלך התעקש שיפתחה בפניו וכל תחנוניו לא הועילו - עבדיו פרצו את הדלת בעל כורחו. והנה בחדר נמצא תרמיל, מקל וחליל רועים. לפליאתו של המלך השיב השר כי בכל יום ניגש הוא לחדר בטרם יוצא לעבודתו נזכר מאין הגיע ושהוא רק רועה צאן ורק כך ניגש הוא למלא את תפקידו באמונה לפני המלך... נדהם המלך, השיבו לתפקידו ושילש את שכרו...
והנמשל הוא: שדווקא בלילה שבו אנו יושבים כבני מלכים, יכולה להתגנב בלבנו מחשבה שהחירות היא דבר מובן מאליו. ולכן בפתיחה מזכירים אנו לעצמינו: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

גאולת ישראל בזכות דם המילה

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי!    (מתוך ההגדה- יחזקאל טז ז')

אחד ממקורבי האדמו"ר מבלאז'וב ספר עובדה מזעזעת שהתרחשה בגיא ההריגה בימי השואה האיומה, עובדה שהאדמו"ר היה עד לה, ואשר נהג לספר אותה בהזדמנויות רבות:

על האדמו''ר מבְּלָאז'וֹב הוטלה עבודת פרך בנסור עצים, בסמוך למקום שבו נטבחו מדי יום אלפי יהודים. יום אחד נודע, כי הצוררים קבעו מספר שעות לרציחה אכזרית של אלפי תינוקות, מבני יומם עד גיל שבועות מספר.

קול זעקת התינוקות שהושלכו לכבשן התערב בזעקת אמותיהם ועלה עד לשמים, אך הרשעים הארורים המשיכו במלאכתם באדישות ובלעג מר. לפתע פנתה אל האדמו''ר אשה, כשבידה חבילה קטנה ובקשה ממנו סכין. הוא שם לב, כי האשה אוחזת בידה תינוק פועה עטוף בבד, והבין כי מן הסתם האשה רוצה לאבד את עצמה לדעת יחד עם בנה הרך.

האדמו''ר לא הפסיק את עבודתו מחשש פן יפגעו בו הרשעים המשגיחים עליו, אך החל לדבר על לבה, כשהוא ממשיך בעבודתו ומוביל את הַמַּשּׂוֹר על גבי גזעי העצים.

''אני מבין שאת רוצה לעשות מעשה נורא, אך דעי לך, כי יש בורא לעולם הרואה הכל, ואפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם – אל יתיאש. ואם באמת חס ושלום נגזרה הגזרה, הרי שעל כולנו להישרף בכבשן האש ולקבל דין שמים באהבה, ולא לחבל בעצמנו, חס ושלום.''

איש הגסטפו, ששמע את קולו של האדמו''ר, פנה אליו בגסות, אחז בגרונו ואמר: ''מה דברת?'' הוא השיב לו את האמת, כי האשה בקשה ממנו סכין, וכי הסביר לה שאין צורך, כי ממילא ישליכו את כולם אל הכבשן.

הרוצח לא האמין לדבריו, ושאל את האשה מה ביקשה. וזו השיבה לו שביקשה סכין. הנאצי מהר להוציא את סכינו הצבאי ונתן לה, כשהוא ממתין לראות ב''מחזה'', של אם יהודיה הרוצחת עצמה ואת בנה.

אך להפתעת הכל, הניחה האשה את ילדה על הארץ, התירה את חיתוליו, ברכה בקול: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה'... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה'' וחתכה את ערלת בנה.

הרוצח עמד בעינים פעורות, ושאל אותה לפשר מעשיה, והאשה ענתה: ''היום ילדי בן שמונה ימים, והתורה מצוה לקים בו מצות מילה, בעוד זמן קצר ודאי תרצחו אותו, ורציתי לקיים את המצוה כל עוד רוחו בו.''

לאחר מספר שעות, הוצאה האם עם תינוקה, יחד עם עוד אלפי אמהות ותינוקות, אל הכבשנים.

מתוך: הגדה של פסח - אור דניאל

הנה אנוכי שולח לכם

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא - וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(מתוך ההפטרה - מלאכי פרק ג' כב'-כד')

בהפטרת השבת שלפני פסח, אנו קוראים בספר מלאכי (פרק ג'). ונתנו טעם לדבר (הלבוש, וכן הגר"א), שבפרשה זו מוזכרת הגאולה האחרונה על ידי אליהו הנביא, כמו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים.

הנביא מבשר לנו שהקב"ה ישלח את אליהו הנביא לפני בוא הגאולה השלימה, ויתרחש תהליך שלמען האמת נשמע קצת מוזר..

הכתוב אומר שאליהו הנביא, ישיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".. האומנם? איך יתכן שבכל שנות קיומה של היהדות, האב היה זה שמעביר את המסורת לבנו, ועכשיו פתאום זה יהיה הפוך? האם יתכן שהבן יחזיר את אביו בתשובה?

חז"ל מגלים לנו שישנם כמה דרכים לגילוי אליהו הנביא. דרך ראשונה, זה כשהאדם זך וטהור כדוגמת גדולי ישראל ואף בדורות האחרונים, שהיו זוכים לגילוי אליהו בכל עת, והיה יושב עמם ומלמדם סתרי תורה. כדוגמת הרש"ש זצ"ל (הרב המקובל רבי שלום שרעבי), שמפורסם המעשה על המשרתת בביתו, שהייתה נוהגת להכין לרב כוס תה בשעות הלילה בעת שהיה שקוד על לימודו. ויום אחד שאלה היא את הרב, מיהו אותו זקן הדור פנים שישב ולמד איתו בלילה, שאם הייתה יודעת שגם הוא נמצא, הייתה מכינה כוס תה חם גם בשבילו.. ענה לה הרש"ש: ביתי, זכית לגילוי אליהו הנביא, שאותו ראית שישב ולמד איתי בלילה.

הדרך השניה- אומרים חז"ל שפעמים ויש לאדם זכות גדולה, ואז אליהו הנביא מתגלה גם ע"י חלום בכדי לבשר לו דבר מה, או להדריך אותו בדבר מסוים.

הדרך השלישית- היא עוד סוג של גילוי אליהו, שמגיע ע"י מחשבה טובה שלעיתים נכנסת לאדם לראש, אדם מרגיש התעלות רוחנית ומשיכה לעשיית מצוות ולימוד תורה והוא איננו מבין מהיכן הדחיפה הזאת, מהיכן הוא שאב פתאום את הכוח לרצות לדבוק בהקב"ה..

מסבירים לנו חז"ל שלפני בוא הגאולה, הקב"ה  שולח את  אליהו הנביא בכדי לדחוף קדימה את כל מי שיזכה לעשות תשובה, ואף לתת הרהורי תשובה לכל אדם בכדי שיינצל את הזמן שנישאר לעליה רוחנית, וכך יזכה לקבל את פני המשיח.

רואים אנו את הדברים מתרחשים מול עיננו בצורה מדהימה. בשנים האחרונות כמעט כל אדם בעם ישראל מתחיל להתעניין ולשאול ולהבין מושגים ביהדות. הסמינרים בארץ בתפוסה מלאה. כמעט כבר אין עיר ורחוב, שאין בהם מקוואות ושיעורי תורה. אין בית אשר אין שם בן משפחה שחוזר בתשובה ומנסה לסחוף אחריו את משפחתו..

ועכשיו מובנים לנו דברי הנביא שאומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". רק בדור האחרון אנו רואים כיצד מתהפך לו הגלגל, וכעת הילדים הם אלו שסוחפים אחריהם את האבות ואת כל שאר המשפחה.

שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, ונראה בעיננו איך מגיע "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", וכך כל חלקי הפסוק יתגשמו במלואם ..

כיסוי לפי מידה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (פרק ו פסוק ב')

פרש רש"י על המילה "צו": "אין צו אלא זירוז. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס".

וכותב בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק): "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא, צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות. אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף. שאין לו גוף - שהוא כמו כיס ונרתיק להנשמה. וזה שרמז רש"י: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל. עכ"ל.

מסביר לנו רבי אלימלך, שהגוף שלנו הוא הכיסוי של הנשמה. וברגע שהגוף לא שלם במידותיו, אלה בעל תאוות ומידות רעות ככעס גאווה קנאה וכבוד, זהו חיסרון בכיסוי של הנשמה. ולכן כשהתורה אומרת שצריך לצוות ולזרז ברגע של חיסרון כיס, היא רומזת שצריך לזרז ביותר את האדם שיש לו חיסרון במידותיו שהם העטיפות והכיסויים של הנשמה - ועליו לתקנם.

דברים אלו נכונים לכל יום ויום מימות השנה, וכל שכן לימים אלה שהם ימים של חיפוש ומשמוש אחר כל פירור של חמץ. צריכים אנו לבדוק בבית ובחצר, וכל שכן את החמץ שיש במעשינו שאנו מצווים לחפש ולבדוק עד היכן שידינו מגעת, וברגע שנמצא נשבית שאור מביתנו ומתוכינו ונבערו.

גם ברגעים הכי קשים אסור להתייאש!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! (פרק טו פסוק א')

"בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא" (מתוך הגדה של פסח)! בשעה טובה עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שעובר הוא תקופה ארוכה של ניסים ונפלאות שמחזקים אצלו את האמונה בבורא העולם. תקופה שבה כל עם ישראל מגלה את אהבתו הגדולה של הקב"ה לעמו ע"י ה"הִתְעללות" במצרים (י ב'), ובעיקר ע"י ידי הרְאִיָּה הברורה שאנו העם הנבחר, ושלבורא העולם יש יחס מיוחד כלפי בניו מאשר לשאר אומות העולם.

הקב"ה מנווט את מסלול נסיעתם של בני ישראל, כפי שאומר הפסוק: "וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים, דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" מהסיבה ש"פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג יז').

עם ישראל עדיין לא בשל באמונתו בצורה מלאה, ולכן הקב"ה מוביל אותו לשפת ים סוף למערכה נוספת. זמן קצר לאחר שהם מגיעים לים סוף, פרעה וצבאותיו מתקדמים ונושפים בעורפם, וכאן מתחיל העם להראות את הסיבה שבגללה הם צריכים שיעור נוסף באמונה.

כותבים חז"ל בירושלמי (תענית פ"ה ה"ה. מכילתא, בשלח): "ארבע כיתות נעשו ישראל על הים. אחת היתה אומרת ניפול לים [מתוך יאוש]. אחת היתה אומרת נחזור למצרים [הכל אבוד! אולי ננסה בפעם אחרת]. ואחת היתה אומרת נעשה עמהם מלחמה [נשמור על כבודנו, ונהרוג מהם]. ואחת היתה אומרת נצווח כנגדן [נִשאַר רק להתפלל, וה' ודאי שיעזור]."

וממשיכים חז"ל ואומרים: "זו שאמרה ניפול לים, אמר להם משה: "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה" (יד יג'). זו שאמרה לחזור למצרים, אמר להם משה: "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (יד יג'). זו שאמרה: נעשה עמהם מלחמה, אמר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (יד יד'). וזו שאמרה נצווח (נתפלל) כנגדן, אמר להם: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" [תתפללו] (יד יד').

משה מנסה לחזק את המשבר המוראלי שחל לפתע בעם, ועונה להם ארבע תשובות איש כפי שאלתו.  עזר או לא?  לא ידוע.  אך לבורא העולם יש תשובה אחת ויחידה, תשובה שמציבה את כולם במצב של: "וַיִּירְאוּ (מלשון ירְאַה) הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד לא'). תשובה שמלווה את עם ישראל ומגדירה את אמונתו עד היום.

התורה כותבת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! ורק שנבין את התמונה... עם ישראל היוצא ממצרים כולל זקנים נשים וטף, אנשים שעד לא מזמן היו עבדים מוכים וחבולים. מאחריהם צבאו השש לקרב של פרעה. לפניהם נמצא ים סוף הגועש והקוצף לאחר שרוח קדים (מזרחית) שורקת מעליו במשך כל הלילה (יד כא'),  וכעת מגיע  משה וקורא:  "קדימה  צעד!" - לאיזה כיוון? לתוך הים. ממתי ניתן לצעוד לתוך ים?? זה בדיוק מה שרבים לא הבינו ...

אך כאן הקב"ה עומד להבהיר לכל עם ישראל, את היסוד הראשון בהבנת מהותו של בורא העולם, ואת האופן בו הוא מנהיג את עם ישראל לדורותיו. זה מתחיל באדם בשם נחשון בן עמינדב, שרואה משום מה שאין מתנדבים לקפוץ אל הים. כפי שאומר רבי יהודה (סוטה לז.): "כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר: "אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים". ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ברגע הראשון לא קורה כלום.. הקב"ה רוצה לבחון את הרצינות... ברגע השני נחשון בן עמינדב כמעט טובע, אך במקום לשחות לחוף הוא מבקש מה' שיעזור לו: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (תהילים סט ב'-ג').

משה רבינו מבחין בדרמה המתרחשת למול עיניו וממשיך להתפלל. אך מיד פונה אליו הקב"ה בטענה (סוטה לז.): "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה?" ענה לו משה בחוסר אונים: "ומה בידי לעשות?" ענה לו הקב"ה: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (יד טז'). משה נוטה את ידו על הים ולפתע הים משנה צורה! המים נבקעים, ועומדים כחומה לישראל מימינם ומשמאלם (יד כט'), ואף התהומות מצדם קופאים כעין רצפת שיש (טו ח'). מישהו האמין שכך יהיה? כנראה שלא.  אך הקב"ה מוכיח לעמו שאין טבע ומנהגו של עולם כלל! (רמב"ן סוף פר' בֹּא).

זה הכלל הכי חשוב  שניתן ללמוד על האמונה  בבורא עולם.  גם אם אתה  נמצא במצב של "בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", תדע שאין ייאוש!  כי כל הנהגת העולם היא בדרך של נס ואין טבע כלל!  גם אם נראה לך שאין מוצא, ואין  דרך לפתרון, תדע שאתה  צריך לפעמים לעשות את הצעד הראשון לתוך המים אפילו שזה נראה לא הגיוני. תעשה צעד, ומשם תבטח בה' שברא את העולם וכל הכוחות כולם שלו, ותדע שהישועה קרובה.

כבר אין למי להחזיר..

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם! (פרק יד, פסוק ה')

כיצד שיקרו בני ישראל, כאשר אמרו לפרעה שאין בכוונתם לצאת אלא ל"דרך שלשת ימים", ולאחר מכן הם יחזרו למצריים, והלא ידעו ישראל שבכוונת ה' יתברך להוציאם לעולם לארץ ישראל, ושלא יחזרו לראות את מצרים עוד, ואם כן איזה היתר היה להם בדבר לשקר בדברים אלו את אנשי מצרים הרעים?

ותשובה לזה, הביא מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בשם הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו בן איש חיל, ח"א דף לז ע"ג), על פי משל, לאדם אחד שעבר על החוק, וגזר עליו המלך גזר דין מות, אך דרכם היתה, שקודם שיוציאו את הנידון למות, יביאוהו לפני המלך בכדי שיוכל לבקש מאת המלך כל מה שירצה, על פי חוק.

והנה, כאשר הביאוהו אצל המלך, שאל אותו המלך, מה תבקש שאעשה לך קודם גזר הדין? לקח הנידון למות צלוחית אחת מזכוכית, מלאה יין, שהיתה מונחת על שלחנו של המלך, ואמר למלך: רצוני, לשתות את כל היין הזה, בהיותי יושב על גג ארמון המלך, וצופה אל הנוף הנפלא הנשקף ממנו. אולם אני מתיירא, פן אפחד מאד מהממונים עלי מטעם המלך, שחרבותיהם שלופות בידיהם, ולא אוכל לשתות את היין הזה בשלוה, לכן אבקש מהמלך, שישבע לי שלא יהרגוני עד שאשתה את כל היין הזה שבצלוחית בנחת...

וישבע לו המלך כאשר ביקש מאתו,  ויצו המלך להעלותו  על גג הארמון והצלוחית  בידו,  לשתות את היין שבתוכה בהשקט ובטח, וכן עשו. העלוהו לגג הארמון, והנה הוא עולה במדרגות הגג, עשה עצמו כאילו נכשל, ויפול ארצה, ותפול הצלוחית לארץ ותשבר, וישפך היין כולו. ויחזירוהו אצל המלך לראות מה יאמר עתה מאחר והיין נשפך, ורצו להביא לו בקבוק אחר של יין. אולם הנידון אמר, הביאו לי את היין שהיה בצלוחית ואשתהו. ויאמר למלך, אדוני המלך, עתה אני רואה שצריך אתה לפטור אותי מכל גזירה, מאחר שנשבעת שלא יהרגו אותי עד שאשתה את כל היין שבצלוחית, וכעת היין אינו קיים, ואיך תקיים את שבועתך? ויתן לו המלך כתב חנינה, ויפטרהו לשלום...

והנמשל, כי ראה ה' יתברך, הצופה והמביט עד סוף כל הדורות, שלא יחזרו עוד ישראל למצרים להשתעבד, כי אחר יציאתם ממצרים, ירדוף אחריהם פרעה וכל חילו, וכולם יטבעו בים סוף, בעונש מה שעשו לישראל, שהיו מטביעים את בניהם ביאור, וכמו שאמרו רבותינו, "בקדירה בה בישלו, בה נתבשלו". וכיון שנאבדו המצרים מן העולם, שוב לא היה לבני ישראל למי להחזיר את כלי הכסף וכלי הזהב, וכמו כן לא היה להם לאן לחזור אחר דרך שלשת ימים במדבר, הואיל וכל אנשי מצרים היו עתידים לטבוע בים.  וכענין הצלוחית שנשברה ונשפך היין.

מי רוצה לצאת ממצרים?

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם! (פרק יב פסוק כד')

עם ישראל נמצא בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי. בכל המכות ה' מראה שהוא מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג').

כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו הבכור מצרי עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י].

בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן שבה היו את כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה!  בורא העולם  חכם על חלשים..  במצרים עם גדולי  החרטומים זה לא היה קורה.."

הקב"ה מראה גם למצרים "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). ובשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'), עם ישראל היה צריך לעבור  מבחני  אמונה  בכלל  לא  פשוטים.  הקב"ה לא

מסתפק בכמה ניסים בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב').

לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם. וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, והמצרים הם דווקא דיי בסדר.. לאחר שחטפו כמה מכות הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם.  פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה..

רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [מתחת לאדמה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר! אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. ומה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול את הטלה לעיני המצרים?? נבשל אותו בסיר סגור, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול... אך ה' מצווה: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם!. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור ויראה את השלד השלם ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון  הכי קשה – לדבוק  באמת  ולהתכחש  לסביבה שבה  גדלת.  אך אדם שרוצה לצאת ממצרים,  צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל, גם על דברים שהוא גדל עליהם והם כביכול חלק ממנו. האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?  אתה מוכן  לשחוט את הטלה לעיניי כולם? אתה מוכן להצהיר שאתה דתי, לעיני החברה המפוקפקים שלך? לשים כיפה גדולה, ולהצהיר שאתה עבד ה'? 

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..

 

להישאר יהודים כאבותינו

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם! (פרק א פסוק ו'-ז')

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. (מתוך ההגדה של פסח) שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו יג'-יד'): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע. כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"

את מניין ה-400 השנה שהיו צריכים עם ישראל להיות בעבדות במצרים, החל לספור לנו הקב"ה ברחמיו החל מהולדת יצחק. יצחק אבינו הוליד את יעקב בגיל 60 (בראשית כה כו'), ויעקב אבינו יורד למצרים בגיל 130 שנה (בראשית מז ט'). וכך יוצא שעם ישראל היה במצרים רק 210 שנה, שמתוכם לא היה שעבוד כל עוד השבטים היו בחיים. לוי האריך ימים יותר מכל השבטים ונפטר בגיל 137 שנה. ומשמת לוי ועד יציאת מצרים נותרו 117 שנה שהם השנים של השעבוד. קושי השעבוד החל מרגע שנולדה מרים [שנקראה על שם המרירות שהחלה בשעבוד], 86 שנה לפני יציאת מצרים.

86 שנה בלבד במקום 400 זו הנחה רצינית, אך אם כבר קיבלנו הנחה מדוע לא בוטל השעבוד לגמרי והיינו פשוט נשארים בגלות במצרים עד סוף ה-400 שנה?

עונה על כך המדרש (ילקוט שמעוני שמות א): כשנתיישבו ישראל בארץ גושן, היו עמלים בתורה בבתי המדרשות שתיקן להם יעקב אבינו ובניו, והיו מְצֶרים ומצטערים על כך שנמצאים הם בגלות מארץ אבותיהם, ובזה שהיו באותו צער, נפטרו [בזכות זה] מאותו השעבוד הקשה. וכיון שמת יוסף, ומתו השבטים וכל אותו דור, התחילו מחסרים הם מתלמודם, ובטלו מן אותו צער שהיה להם בשל כך שעזבו את ארץ אבותיהם, והסיחו דעתם מן הישועה, ואמרו: הבה נהיה כמצרים. וכולם הפרו ברית מילה, חוץ משבט לוי. והחלו להתפזר בכל ארץ מצרים עד ש: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". אמר רבי יוחנן: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קירקסיאות (מקומות הבילוי במצרים) מהם. עכ"ל.

במילים אחרות, עם ישראל החל לצאת מהעיירות הקטנות שבארץ גושן, עזב את ספסלי בית המדרש ונהר לעבר מופעי הספורט והבידור שבערים הגדולות שבמצרים. זנחו את תלמודם לטובת לימודי השכלה ועבודת אלילים ורצו להשתלב באומה המצרית בכל תחום, וכמעט שאיבדו את זהותם כבני ישראל. אך בשלב כלשהו הקב"ה עוצר את החגיגה ואומר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם, הָיוֹ לֹא תִהְיֶה! אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל כ לב').. יהודי לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו!

ליהודים יש תפקיד מאוד חשוב בהיסטוריה וברגע שאנו מתחילים לאבד אותו, הקב"ה ברוך הוא פונה אל הגויים ו"מתכנת" אותם למצב החדש. כפי שכותב דוד המלך בתהילים (קה כה'): "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו". הקב"ה הופך את הלב של הגויים לשנוא את עם ישראל, וכל זאת בכדי שנבין שאנו לא כמוהם, ואין לנו צורך להידמות להם. כפי שאמר האדמו"ר מקוצק: אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, הגוי מקדש אותו.

אם היינו עוצרים כמה יהודים באותה תקופה של אז בארץ מצריים, בתחילת תקופת השעבוד והיינו שואלים אותם: תגידו, מדוע השתנה היחס של בני המקום כלפינו? מדוע החלה השנאה הגדולה הזאת מצד המצרים? הדעות יהיו חלוקות ולא נקבל תשובה אחת.

יהיו כאלה שיאמרו שאכן, בגלל שהתחלנו להתקרב אל הגויים ולנהוג כמוהם, הפך ה' את ליבם בכדי להחזיר אותנו למוטב. וכל מה שצריך בשביל לתקן זה לחזור בתשובה אל ה'.

ומהצד השני יהיו כאלו שבטוחים שהשנאה היא בגלל שלא היינו מספיק דומים לעם המצרי, והשוני הוא זה שגרם להם לשנאה הגדולה. מה צריך לעשות? צריכים אנו יותר להידמות להם ולא להראות שונים. נוריד את הזקן, נחליף את השמות ואת הבגדים. נראה להם שאנו מתמצאים יותר בתרבות שלהם ואז הם ודאי יאהבו אותנו..!?

ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה שאותם אלו שחשבו להידמות לגויים שמסביבם, התבוללו ונעלמו ממפת ההיסטוריה היהודית ואינם כבר חלק מעם ישראל.

התורה מלמדת אותנו שלפני היציאה ממצרים, כל אלה שלא שמרו על שמם לבושם ומנהגיהם מבני ישראל [80%!] וניסו להידמות למצרים לא זכו לצאת ממצרים (תנחומא בשלח א). וזאת משום שלא השכילו להבין שהתכלית של עם ישראל היא לקבל את התורה, להגיע לארץ ישראל, ולזכות לחיי עולם הבא, שאלו דברים שנקנים ביסורים.

מה שהיה נכון לעבר, נכון מאוד גם היום. אומרים אנו בתפילה: "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית" (קדושת מוסף של שבת). הגאולה באחרית [הימים], תהיה כמו הראשית [במצרים]. כמו שיוצאי מצרים היו דווקא אלו ששמרו על שמם לבושם ומנהגיהם, כך גם בימינו חובה לדאוג שאנו לא נסחפים אחרי תרבות הניכר שקיימת ממש לידינו. לא להתבלבל ולחשוב שמותר לנו לאבד את זהותנו תחת מסווה של קידמה, כי להישאר יהודי כאבותינו זה התנאי ליציאה ממצרים.

 

 

מה נחשב נס יותר גדול?

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. (פרק ב פסוק א')

מי זו בת לוי? רש"י מבאר: כי זוהי יוכבד שהייתה בת מאה שלושים, שחזרה והפכה לנערה וילדה את משה ואהרן.

לעומתו מקשה האבן עזרא: מדוע לא הזכירה התורה במפורש את הנס שיוכבד ילדה בגיל 130? הרי זהו נס גדול יותר משל שרה אימנו שילדה בגיל תשעים?

המגיד מדובנא מבאר זאת בדרך משל למה הדבר דומה: פעם אחת ישבו עניים בחבורה ופתחו בשיחה על מצבם הקשה, ועל הירידה הגדולה שחלה במתן הצדקה. "אפילו העשיר הגדול כבר לא נותן מאומה" – שח אחד מהם לחבריו. "אינני יודע על מה אתם מדברים?!" – הגיב אחד מהם – "כשאני עברתי בבתים, כולם נתנו לי ביד רחבה!" "מתי היה זה?" פצחו כולם פה אחד... "בפורים!". השיב מיד... "אם כך אין זו ראיה! - גיחכו כולם - שהרי בפורים כל אחד מרבה במתנות לאביונים"...

כן הוא הנמשל בעניין שלנו: בזמן שרה, ללדת בגיל תשעים, זה היה נס עצום... אך במצרים היו מלומדים בכל כך הרבה ניסים, "שישה נולדו מכרס אחת" כך שכלל לא היה חריג ללדת בגיל מאה שלושים... לכן לא הזכיר הכתוב את הנס שיוכבד ילדה בגיל 130, כי כל ההתנהלות במצריים הייתה ניסית.

מבחן האמונה האחרון

 

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם...! (מתוך ההגדה של פסח)

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה, עם ישראל היה בעיצומן של הכנות אחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי.

בכל המכות ה' מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג'). כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו בכור מצרי, עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י]. בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן, שבה היו כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת, היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה! בורא העולם חכם על חלשים.. במצרים עם גדולי החרטומים, זה לא היה קורה.." הקב"ה מראה גם להם, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). בשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית, מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד' א'), עם ישראל היה צריך לעבור מבחני אמונה בכלל לא פשוטים. הקב"ה לא מסתפק בכמה ניסים, בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה, "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב'). לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, ומצרים, דווקא הם דיי בסדר .. לאחר שחטפו כמה מכות, הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים, ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם. פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה. רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים ?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם, שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [בשכיבה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם, נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר, אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק, גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. מה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול אותו לעיני המצרים? נבשל אותו בסיר, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול. "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם.. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור, ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון הכי קשה, לדבוק באמת ולהתכחש לסביבה שבה גדלת. אך אדם שרוצה לצאת ממצרים צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל! האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..