אל תשכח מאיפה באת!

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם! (מתוך ההגדה)

למרות שאדם חייב להרגיש בין חורין בליל הסדר, פותחים אנו את ההגדה במילים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". וזאת בכדי שלא נבוא לידי גאווה ונזכור מהיכן באנו...
משל למה הדבר דומה:
לרועה צאן שהיה חכם במיוחד, ולאחר שהמלך עמד על חכמתו - החליט למנותו לשר אוצר. והנה קנאו בו השרים והעלילו עליו למלך שגנב מקופת המלך. בצר לו קיבל המלך החלטה לערוך חיפוש בביתו של השר האהוב על מנת לאמת או לשלול את החשדות. בחיפוש מדוקדק שערך המלך בביתו לא נמצא מאומה, מלבד דלת קטנה נעולה בסורג ובריח ושהשר מסרב לפותחה בפני המלך.

המלך התעקש שיפתחה בפניו וכל תחנוניו לא הועילו - עבדיו פרצו את הדלת בעל כורחו. והנה בחדר נמצא תרמיל, מקל וחליל רועים. לפליאתו של המלך השיב השר כי בכל יום ניגש הוא לחדר בטרם יוצא לעבודתו נזכר מאין הגיע ושהוא רק רועה צאן ורק כך ניגש הוא למלא את תפקידו באמונה לפני המלך... נדהם המלך, השיבו לתפקידו ושילש את שכרו...
והנמשל הוא: שדווקא בלילה שבו אנו יושבים כבני מלכים, יכולה להתגנב בלבנו מחשבה שהחירות היא דבר מובן מאליו. ולכן בפתיחה מזכירים אנו לעצמינו: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

לזהות את המלך

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. (פרק מה' פסוק ג')

משל (בית יצחק) למלך שרצה לבדוק איך תושבי מדינתו מעריכים אותו, לשם כך החליף את בגדיו לבגדים פשוטים וסייר בעיירות של מדינתו.

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')

כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...