‏הצגת רשומות עם תוויות הגדה של פסח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הגדה של פסח. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 1 באפריל 2015

עם ישראל חי וקיים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּבָּ"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם! (מתוך ההגדה של פסח)



"עם ישראל חי וקים!" זהו נס, וזוהי עובדה שאף חכמי הגויים מודים ונדהמים מקיומה:

הסופר האמריקאי מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"

(Harper’s Magazine September 1899)

הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי: "מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי? - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו רק להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הינו סמל הנצח, הוא זה שלא יכלו להשמידו, לא טבח ולא עינויים. אש וחרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה', הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו נצחי, הוא התגשמות הנצח."

(Jewish world – London 1908)

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כולם   בני תמותה בעולם  מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?... לפי הקריטריון המטריאליסטי צריכה היתה אומה זו מזמן לעבור מן העולם. קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה"

("משמעותה של ההיסטוריה" עמו' 86-87).

הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד".

 

אצל הגויים זה בגדר תעלומה, אך לנו זה ברור כשמש! "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אותה הבטחה של הקב"ה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד').

ההבטחה של אבינו שבשמיים, היא זו ששמרה ותשמור על עם ישראל לנצח!

 

לעתים ניתן לפספס את הכל...

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')



מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל

רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!

אל תשכח מאיפה באת!

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם! (מתוך ההגדה)



למרות שאדם חייב להרגיש בין חורין בליל הסדר, פותחים אנו את ההגדה במילים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". וזאת בכדי שלא נבוא לידי גאווה ונזכור מהיכן באנו...
משל למה הדבר דומה:
לרועה צאן שהיה חכם במיוחד, ולאחר שהמלך עמד על חכמתו - החליט למנותו לשר אוצר. והנה קנאו בו השרים והעלילו עליו למלך שגנב מקופת המלך. בצר לו קיבל המלך החלטה לערוך חיפוש בביתו של השר האהוב על מנת לאמת או לשלול את החשדות. בחיפוש מדוקדק שערך המלך בביתו לא נמצא מאומה, מלבד דלת קטנה נעולה בסורג ובריח ושהשר מסרב לפותחה בפני המלך.

המלך התעקש שיפתחה בפניו וכל תחנוניו לא הועילו - עבדיו פרצו את הדלת בעל כורחו. והנה בחדר נמצא תרמיל, מקל וחליל רועים. לפליאתו של המלך השיב השר כי בכל יום ניגש הוא לחדר בטרם יוצא לעבודתו נזכר מאין הגיע ושהוא רק רועה צאן ורק כך ניגש הוא למלא את תפקידו באמונה לפני המלך... נדהם המלך, השיבו לתפקידו ושילש את שכרו...
והנמשל הוא: שדווקא בלילה שבו אנו יושבים כבני מלכים, יכולה להתגנב בלבנו מחשבה שהחירות היא דבר מובן מאליו. ולכן בפתיחה מזכירים אנו לעצמינו: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

גאולת ישראל בזכות דם המילה

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי!    (מתוך ההגדה- יחזקאל טז ז')


אחד ממקורבי האדמו"ר מבלאז'וב ספר עובדה מזעזעת שהתרחשה בגיא ההריגה בימי השואה האיומה, עובדה שהאדמו"ר היה עד לה, ואשר נהג לספר אותה בהזדמנויות רבות:

על האדמו''ר מבְּלָאז'וֹב הוטלה עבודת פרך בנסור עצים, בסמוך למקום שבו נטבחו מדי יום אלפי יהודים. יום אחד נודע, כי הצוררים קבעו מספר שעות לרציחה אכזרית של אלפי תינוקות, מבני יומם עד גיל שבועות מספר.

קול זעקת התינוקות שהושלכו לכבשן התערב בזעקת אמותיהם ועלה עד לשמים, אך הרשעים הארורים המשיכו במלאכתם באדישות ובלעג מר. לפתע פנתה אל האדמו''ר אשה, כשבידה חבילה קטנה ובקשה ממנו סכין. הוא שם לב, כי האשה אוחזת בידה תינוק פועה עטוף בבד, והבין כי מן הסתם האשה רוצה לאבד את עצמה לדעת יחד עם בנה הרך.

האדמו''ר לא הפסיק את עבודתו מחשש פן יפגעו בו הרשעים המשגיחים עליו, אך החל לדבר על לבה, כשהוא ממשיך בעבודתו ומוביל את הַמַּשּׂוֹר על גבי גזעי העצים.

''אני מבין שאת רוצה לעשות מעשה נורא, אך דעי לך, כי יש בורא לעולם הרואה הכל, ואפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם – אל יתיאש. ואם באמת חס ושלום נגזרה הגזרה, הרי שעל כולנו להישרף בכבשן האש ולקבל דין שמים באהבה, ולא לחבל בעצמנו, חס ושלום.''

איש הגסטפו, ששמע את קולו של האדמו''ר, פנה אליו בגסות, אחז בגרונו ואמר: ''מה דברת?'' הוא השיב לו את האמת, כי האשה בקשה ממנו סכין, וכי הסביר לה שאין צורך, כי ממילא ישליכו את כולם אל הכבשן.

הרוצח לא האמין לדבריו, ושאל את האשה מה ביקשה. וזו השיבה לו שביקשה סכין. הנאצי מהר להוציא את סכינו הצבאי ונתן לה, כשהוא ממתין לראות ב''מחזה'', של אם יהודיה הרוצחת עצמה ואת בנה.

אך להפתעת הכל, הניחה האשה את ילדה על הארץ, התירה את חיתוליו, ברכה בקול: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה'... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה'' וחתכה את ערלת בנה.

הרוצח עמד בעינים פעורות, ושאל אותה לפשר מעשיה, והאשה ענתה: ''היום ילדי בן שמונה ימים, והתורה מצוה לקים בו מצות מילה, בעוד זמן קצר ודאי תרצחו אותו, ורציתי לקיים את המצוה כל עוד רוחו בו.''

לאחר מספר שעות, הוצאה האם עם תינוקה, יחד עם עוד אלפי אמהות ותינוקות, אל הכבשנים.

מתוך: הגדה של פסח - אור דניאל

יום חמישי, 10 באפריל 2014

מבחן האמונה האחרון

 

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם...! (מתוך ההגדה של פסח)



אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה, עם ישראל היה בעיצומן של הכנות אחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי.

בכל המכות ה' מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג'). כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו בכור מצרי, עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י]. בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן, שבה היו כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת, היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה! בורא העולם חכם על חלשים.. במצרים עם גדולי החרטומים, זה לא היה קורה.." הקב"ה מראה גם להם, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). בשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית, מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד' א'), עם ישראל היה צריך לעבור מבחני אמונה בכלל לא פשוטים. הקב"ה לא מסתפק בכמה ניסים, בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה, "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב'). לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, ומצרים, דווקא הם דיי בסדר .. לאחר שחטפו כמה מכות, הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים, ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם. פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה. רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים ?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם, שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [בשכיבה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם, נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר, אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק, גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. מה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול אותו לעיני המצרים? נבשל אותו בסיר, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול. "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם.. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור, ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון הכי קשה, לדבוק באמת ולהתכחש לסביבה שבה גדלת. אך אדם שרוצה לצאת ממצרים צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל! האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..