הערך הכספי של לימוד התורה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד- שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ! (תהילים קכב)

אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב (מכות י.): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. עכ"ל

דוד המלך היה חפץ בכל מאודו לבנות את בית המקדש, אך לא קיבל לכך אישור מה' מפני שהיו בתקופת מלכותו הרבה מלחמות על גבולות הארץ ודוד המלך לקח בהם חלק פעיל. ולכן בישר לו נתן הנביא שרשאי הוא רק להתחיל ביסודות של המקום, ואילו בית המקדש עצמו יוכל להיבנות רק על ידי שלמה בנו.

העם ששמע את הבשורה, אהב מאוד את המלך דוד אך גם ציפה וייחל לביניין בית המקדש. ולפעמים היו נאנחים ואומרים: "אחח, מתי כבר נוכל לבנות את בית המקדש, ונעלה לרגל כפי שכתוב בתורה.."

דוד המלך שהיה שומע מהעם את האנחות הללו, היה שמח. למרות שיש פה גם קצת איזה רמז לכך שהעם ממתינים לסיום מלכותו.. דוד לא הקפיד על דבריהם של העם, ולהפך.. ברוב ענוותנותו פנה אל ה' בבקשה לקצר את מלכותו (וימי חייו) בכדי לאפשר לבית המקדש להיבנות..

בתגובה לבקשתו של דוד - "אמר לו הקב"ה: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!" (מכות י.)

כלומר, הקב"ה מעדיף יום אחד שדוד המלך עוסק בתורה יותר מהעולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח בבית המקדש.

ואם אפשר לאמוד את זה בכסף...:

מתארת לנו התורה (מלכים א, ח) את יום חנוכת המקדש, ואת כמות הקורבנות שהקריבו שם:

כמות עצומה של קורבנות :

כמה כסף "נשפך" ביום הראשון של חנוכת בית המקדש?

מתוך "ארגון מגדלי הבקר בישראל" המחיר הממוצע של בקר (פרה למשל) הוא: 10,000 ש"ח , והמחיר הממוצע של צאן (כבש) הוא 2,500 ש"ח. ואם נכפיל את הסכום במספר הקורבנות שהוקרבו באותו היום:

זה מצטבר לסכום עצום של:

יותר מחצי מליארד שקל! הקריבו באותו יום על גבי המזבח.

ולמרות כל הזהב והכסף שעלה למרומים לריח ניחוח לה', אומר הקב"ה לדוד המלך: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!".

כך הקב"ה המחיש לדוד המלך, את הערך של לימוד התורה.

וכך הוא המסר שדוד המלך מעביר לנו ש- "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף!. (תהילים קיט ט)

מתכון בטוח לאריכות ימים!

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ (פרק יא פסוק כא')

בגמרא בברכות (ח.) מובא, שכאשר שמע רבי יוחנן שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה", היינו [על האדמה] בארץ ישראל ירבו ימיכם, ולא בחוץ לארץ. כיון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר: זהו מה שהועיל להם שיאריכו ימים, למרות ששהו הם בחוץ לארץ.

מבואר בדברי הגמרא  שבזכות ההשכמה לבית הכנסת והשהייה הרבה בבית הכנסת, זכו האנשים בבבל להאריך ימים. וכך פסק הטור (אורח חיים סימן צ) שכתב: "השכימו והעריבו לבית הכנסת כדי שתאריכו ימים". ועיין בספר אסיפת זקנים שמפרש על פי הזוהר, שנטל הקב"ה מעפר בית המקדש וזרע בחוץ לארץ, ובכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ יש בהם מעפר בית המקדש, וממילא קיים העפר של הארץ הזה ליושבים שם כאילו יושבים הם על האדמה.

ובכך מפרש גם את מאמר  חז"ל שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ לעתיד לבא יהיו קבועים בארץ, לכן גם כעת יש להם קדושת הארץ וממילא הם בבחינת "עַל הָאֲדָמָה".

בימינו התפרסם מחקר שמטרתו היתה לבדוק את השפעתם של קשרים חברתיים על אורך החיים. את  המחקר ביצעו חוקרים מהאוניברסיטה העברית, בראשות הפרופ' הווארד ליטווין מהמרכז לחקר הזקנה באוניברסיטה, והוא התפרסם בכתב העת: European Journal of Ageing. פרופ' ליטווין עומד בראש המרכז לחקר הזקנה, שהוקם בתמיכת משרד המדע, ותפקידו  להעמיק  את  הידע  בתחום  הזקנה בישראל.

המחקר התבסס על סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך בשנת 1997, בו רואיינו כ- 5,000  גברים ונשים  בישראל,  בני 60 ומעלה, בנוגע לאורחות חייהם. כעבור שבע שנים, בשנת 2004, בדקו החוקרים את הנשאלים וביררו מה מצבם של הנסקרים.

המחקר התמקד בקבוצה של כ-1,800 נשאלים, שמתוכם 684, כ-38% נפטרו במשך שבע השנים שבין הסקרים. לדברי ליטווין, כצפוי, רוב מקרי המוות היו אצל משתתפי הסקר המבוגרים יותר, או כאלו שסבלו ממחלות שונות. החוקרים ניסו לאפיין את הגורמים לתמותה בקרב הקהל המבוגר.

אחד הממצאים אומר פרופ' ליטווין: "שלאותם שהלכו לבית כנסת באופן עקבי, היתה בבירור הסתברות יותר גבוהה של הישרדות". על פי הנתונים: בקרב הקבוצה שלא הלכה לבית כנסת, אחוז התמותה היה גדול ב- 75% !!, מאשר הקבוצה שהלכה לבית הכנסת בקביעות!

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה"...

חובת הבכייה לדורות

וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם, וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (פרק א פסוקים כו' כז')

עם ישראל בוכה שאינו רוצה להיכנס לארץ ישראל. המרגלים שמדברים לשון הרע על הארץ, גורמים לעם ישראל לאבד את הראש. איך יתכן שהארץ הטובה שהובטחה לעם ישראל עוד בהיותו במצרים, ארץ זבת חלב ודבש, פתאום לא מספיק טובה לעם ישראל? מדוע כבר לא בוטחים בבורא העולם, שהוא זה שיודע מה הכי טוב בשבילנו?

עם ישראל יושב על הרצפה ובוכה שאינו רוצה להיכנס אל הארץ. ועל כך הקב"ה נשבע שכל אותו הדור שבכה לא יזכה להיכנס אל הארץ. ובנוסף אומר הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט.).

ואכן הבכייה נקבעה לדורות! הרבה צרות עברו על עם ישראל, ובראשם שני בתי מקדש שחרבו לנו באותו היום שתוקן לנו לבכייה. יום תשעה באב. הקב"ה תיקן לנו בכייה לדורות, בגלל בכיית החינם שבכו  אבותינו. 

בכל  הדורות   בהגיע  ערב   תשעה  באב  היהודים מתקבצים בבתי הכנסת, יושבים על הרצפה ואומרים קינות. בוכים הם על כך שאין להם את בית המקדש. בוכים ומבקשים שהשכינה תשרה בארץ ישראל כבימי קדם. להרגיש את קרבת ה', ולהחזיר העטרה ליושנה. ועל ידי בכייה זאת שלנו היום, מתקנים אנו את הבכייה של אבותינו. הם מאסו בארץ חמדה, ואנו מתחננים בדמעות שאנו רוצים לזכות לה. הם לא רצו להכנס לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, ואנו מתקנים זאת על  ידי שאנו מבקשים מהשי"ת:  "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?  תָּקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, וְתִבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם!" 

הכותל המערבי לא יחרב לעולם!

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר-השירים פרק ב פסוק ט')

מפרשים על כך חז"ל במדרש (שיר-השירים רבה פרשה ב פסוק ט אות ד): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם... ולמה? ששכינה במערב.

בפעם הבאה שאנו עומדים לפני הכותל המערבי בירושלים, צריכים אנו לדעת שאנו עדים לאחת הנבואות המדהימות שקיימות. מדרש רבה שנכתב לפני 1600 שנה, כותב שיש לנו הבטחה שעד סוף כל הדורות הכותל המערבי של בית המקדש* יעמוד על תילו. האם מישהו יכול לתת הבטחה כזו חוץ מבורא העולם שיודע את אשר יהיה בכל הדורות?

כ-3000 שנה מזמן חורבן בית המקדש הראשון, הכותל המערבי עומד על תילו למרות שקמו הרבה גויים שנשבעו שלא להשאיר בירושלים אפילו אבן אחת על חברתה. ולמרות שירושלים נבנתה ונחרבה יותר מתשע פעמים. ובנוסף רעידות אדמה חזקות שהיו בירושלים, אחת מהם בשנת ה'תרפ"ח ב-11 ביולי 1927 שבה מסגד אל-אקצה התפרק לחתיכות! אך לכותל המערבי לא אירע מאומה.

הכותל שרד באורח פלא, גם כששליט מסוים חפץ מאד להחריבו, כפי שמסופר במדרש (איכה רבה א, לא): "כשכבש אספסיאנוס את העיר, חילק את ארבעה צדדי העיר להחריבם לארבעה דוכסין, ועלה השער המערבי בגורל לדוכס ששמו פנגר. והרי גזרו מן השמים שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב.  הללו החריבו  את שלהם  והוא [פנגר] לא החריב את שלו. שלח אספסיאנוס והביאו. אמר לו: "למה לא החרבת את שלך?". אמר לו: "חייך, לשבחה של מלכות עשיתי, שאילו החרבתיו לא היו יודעין מה החרבת, עכשיו יראו הבריות ויאמרו: ראו כוחו של אספסיאנוס מה החריב!". אמר לו: "יפה עשית, אלא בשביל שעברת על מצוותי – עלה לראש הגג והפל עצמך, אם תחיה - תחיה. ואם תמות – תמות". עלה לראש הגג והפיל עצמו ומת".

מעבר לכך במהלך כל ההיסטוריה הייתה ירושלים תחת שלטונם של הרבה עמים כמו הביזנטיים, הפרסים, המוסלמים התורכים והבריטים. וכולם הצליחו להחריב את כל מה שנקרא בדרכם, מלבד הכותל מערבי של בית המקדש. ולמה? שנשבע לו הקב"ה שהוא לא יחרב לעולם!

זוהי כוחה של נבואה!

 

* אין ספק שכוונת המדרש במילים "כותל מערבי של בית המקדש" מתייחסת לכותל המערבי שלנו, שהוא הכותל של הר הבית - מקום בית המקדש, [ואכן, מצינו בתנ"ך ובדברי חז"ל בכמה מקומות ש"הר הבית" נקרא בשם "בית המקדש"]. שהרי בזמן כתיבת המדרש, כבר היה בית המקדש עצמו חרב, ולא יתכן שהמדרש יכתוב דבר בניגוד למציאות שמול עיניו, אלא כוונתו על הכותל המערבי של הר הבית, שהוא אכן קיים עד ימינו אנו, והדברים ברורים.

 

קיצור התלאות שעברו על ירושלים בכיבושים השונים:

• ג'תת"ל לבריאת העולם (70 למניינם) – טיטוס מחריב את בית-המקדש השני.


• ג'תתצ"ט לבריאת העולם (135 למניינם) – אדריאנוס חורש את ירושלים, ובונה עליה את "איליה קשיטולינה".


• ד'פ"ד לבריאת העולם (324 למניינם) – כיבוש הביזנטיים.


• ד'שע"ד לבריאת העולם (614 למניינם) – כיבוש הפרסים.


• ד'שפ"ח לבריאת העולם (628 למניינם) – כיבוש מחדש של הביזנטיים.


• ד'שצ"ח לבריאת העולם (638 למניינם) כיבוש ירושלים ע"י המוסלמים, הכליף עומר מפנה מקום הר הבית.


• ד'ת"פ לבריאת העולם (720 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י אביסייד מוסלמים.


• ד'תש"ס לבריאת העולם (1000 למניינם) – כיבוש א"י ע"י המוסלמים (פאטמיים).


• ד'תתל"א לבריאת העולם (1071 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י הסלגו'קים.


• ד'תתנ"ח (1098 למניינם) – כיבוש מחדש של ירושלים ע"י המוסלמים (פאטמיים).


• ד'תתנ"ט לבריאת העולם (1099 למניינם) -  כיבוש ירושלים ע"י הצלבנים.


• ד'תתקמ"ז לבריאת העולם (1187 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י צאלח א-דין.


• ד'תתקפ"ט לבריאת העולם (1229 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י פרידריך ה-2.


• ה'ד' לביראת העולם (1244 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י המונגולים.


• ה'ג"ט לבריאת העולם (1299 למניינם) – כיבוש הארץ בידי גזאן המונגולי.


• ה'רע"ו לבריאת העולם (1516 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י התורכים.


• ה'תרע"ז לבריאת העולם (1917 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י הבריטים.

"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים"

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ... (זכריה פרק ח פסוקים ד'-ה')

הגמרא במסכת מכות (כד:) מספרת: פעם אחת היו עולין [רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא] לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים! התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק! אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א נא'): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן [רבי עקיבא]: לכך אני מצחק, כי הרי כתוב (ישעיה ח ב'): "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ". וכי מה ענין [נבואת] אוריה אצל [נבואת] זכריה? [הרי] אוריה [היה נביא בתקופת] המקדש הראשון, וזכריה [היה] במקדש שני.! אלא תלה (התנה) הכתוב  [בתורה, את]   נבואתו   של  זכריה,  בנבואתו

של אוריה. באוריה כתוב (מיכה ג יב'): "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". ובזכריה כתוב (זכריה ח ד'): "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה [על חורבן ירושלים ובית המקדש], הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה [על השיבה לארץ ישראל וירושלים]. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת

[בדיוק] בלשון הזה! אמרו לו [רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע]: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו! עכ"ל.

רבי עקיבא רואה את נבואת החורבן של אוריה הנביא מתגשמת, ולמרות הצער שבדבר הוא שואב מכך עידוד. יודע הוא לבטח שכמו שהתקיימה נבואת החורבן של אוריה, עתידה להתגשם גם נבואת השיבה והבניין של זכריה הנביא, נבואה שאנו עדים אליה בימינו!

לאחר גלות ארוכה וקשה זכינו לחזור לירושלים ולראות את נבואת זכריה מתגשמת מול עינינו. "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה" (זכריה ח ד').

נבואה זאת ועוד רבות מתגשמות כיום לעינינו כחלק מתהליך הגאולה השלימה שבעזרת ה' תגיע בקרוב מאוד, אמן.

כבד את ה' בלשונך

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'!  (פרק כו פסוק ב')

איסור חמור הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד).

ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה): שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות – וכך כתב הכל בו. והביאוהו האחרונים.

ואמרו בשם הרה"ג החסיד הקדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים..

וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעוון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א יב'): "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי".

ובוודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקב"ה יכבדו וייתן שכרו מושלם. שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד"

דיבור בבית הכנסת

מסעוד עובד בחב' קדישא שעבר מוות קליני מספר מה אמרו לו בבית דין של מעלה...

[sublimevideo settings="youtube-id:4LW902HhU4o" width="630" height="350"]

הגלות היא לא לתמיד

ואָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. (פרק כו פסוק לד'-לה')

בפרשת בחוקותי, מתארת התורה נבואות של חורבן, שיעבור על עם ישראל, אם לא יעשו את רצונו של הקב"ה. נבואות דומות, אך שונות במהותן מופיעות גם בפרשת כי תבוא. מה מתארות לנו נבואות אלו?

כותב הרמב"ן (פרק כו פסוק טז' ד"ה ודע): שהנבואה על חורבן בית ראשון מופיעה בפרשת בחוקותי. ואילו הנבואה על חורבן בית שני והגלות שאחריה, מופיעה בפרשת כי-תבוא (נביא את הדברים אי"ה).

רואים אנו בפרשתנו איך התורה מזהירה את עם ישראל מראש, בעודם במדבר. מה הולך לקרות בעוד כ-900 שנה. במידה ועם ישראל יזלזל בשמירת התורה והמצוות, התוצאה היא: "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ ניחֹחֲכֶם". ולאחר מכן יציאה לגלות, שתגרום לעם ישראל לחשוב על המעשים שגרמו לו להתפזר מארצו, ולשנות את דרכיו.

אך ידעו אבותינו, שהגלות היא לא לתמיד, הרי יש לנו את נבואתו של ירמיהו: "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כטי'). ועל פי נבואה זו ידע לבטח עם ישראל שלאחר 70 שנה, תסתיים הגלות. וכך היה! עם ישראל חוזר לארצו לבניין בית המקדש השני, בדיוק לאחר 70 שנה. התגשמות בלתי הגיונית של נבואה, כנגד כל הסיכויים!

מהי הסיבה שגלות בית ראשון הייתה דווקא 70 שנה?  זאת רואים אנו בפרשתנו.

אורך הגלות נקבע על פי מספר שנות השמיטה שעם ישראל לא שמר, בעודו יושב בארץ ישראל. כמו שאומר הפסוק: "אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". (ויקרא פרק כולה'). עם ישראל לא שמר 70 שמיטות (רש"י כו לה'), ולכן נגזר עליו ש-70 שנה הוא יהיה בגלות מארצו. רואים אנו איזה כוח ודיוק יש לנבואה. ובעיקר כמה הכל תלוי במעשינו, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..."

יש תכלית למאמץ שלך!

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה (פרק לט' פסוק לג')

אומר רש"י על הפסוק: "שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו".

רואים אנו שזה היה לא אפשרי למשה להקים לבדו את המשכן, אך בכל אופן הקב"ה אומר למשה: תתחיל, ואני ימשיך מאיפה שכלים כוחותיך.

משל למלך שבנה בנין של מאה קומות ואמר: מי שיצליח לעלות עד לראש הבניין בלי לפול מהרגליים, יקבל ממני פרס גדול מאוד. ובאו כמה אנשים והחלו לעלות אבל אחרי עשרים קומות התעייפו, בפרט שנזכרו שיש עוד שמונים קומות. ויש כאלה שעלו שלושים והתעייפו. לאחר כמה נסיונות כבר התחיל הייאוש, עד שכולם הפסיקו.

אבל אז בא אחד ואמר אני עולה ואני יצליח, שהרי המלך הזה לא יעשה דבר שאי אפשר לעמוד בו! והחל לעלות עשר ועוד עשר עד שהגיע לקומה החמישים, והנה הוא רואה דלת מעלית נפתחת, ועלה בעזרתה עד הקומה המאה וקבל את הפרס הגדול מהמלך.

והנמשל ברור! לפעמים נראה לנו שלא נצליח להשתנות או להתקדם, ואנו מתייאשים עוד לפני שהתחלנו. אך המלך הקב"ה רק רוצה שנתחיל ונעשה מאמץ, ובסוף תבוא המעלית. הקב"ה רוצה רק שתתחיל, רק שתרצה. תפתח פתח כפתחו של מחט, ומשם יפתח לך פתח של אולם!

הסוד של שנת בניית המשכן!

וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר (פרק כו' ל')

בפרשתנו אנו קוראים על תחילת עבודת הבניה של המשכן וכליו, שנבנים כולם על   פי ציווי ה'. "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ!" (פרק כה ט').

גם משכן שלם הבנוי בדיוק רב, אך ללא השראת שכינתו של בורא העולם יהיה ריק מתוכן. המלאכות של המשכן מסמלות לנו את ששת ימי המעשה, שבהם אדם עושה את כל מלאכתו, וביום השביעי נכנסת קדושת השבת, שזה המימד הרוחני שמבדיל בין יום שהוא חול, ליום השבת שהוא יום של קדושה.

כך גם המשכן מקבל את המימד הפנימי ברגע שהקב"ה משרה שם את שכינתו, כפי שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (פרק כה ח').

חז"ל בתלמוד מלמדים אותנו שהמלאכות שנאסרו בשבת, הן 39 המלאכות שנעשו במשכן בעת בנייתו, בגלל שהמשכן מייצג לנו את ששת ימי המעשה. ולכן בשבת הקדושה שהיא כנגד היום השביעי, אנו נמנעים מעשיית מלאכות אלו (שהם גם שורשם של כל המלאכות שנעשו בבריאת העולם).



אם כן, המשכן  כשלעצמו  מסמל לנו את הספרה - 6 כנגד ששת ימי המעשה, והשבת מייצגת את המספר - 7 שזהו המימד הפנימי. כפי שכל דבר שקיים בעולם שלנו מורכב מ 6 היטלים: 4 רוחות השמיים, 1 למעלה, ו-1 למטה. ואילו המימד ה-7 הוא המימד הרוחני הפנימי.

 

 

אם ניקח את שורשו של המספר 6, ונבחן אותו, נגלה שטמון בו התאריך המדויק לבריאת העולם בו הוקם המשכן.

שנת הקמת המשכן היא כמו שכתוב בתורה, השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. על פי השנים הידועות לנו על פי התורה, אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם. לאחר 100 שנה נולד לו יצחק, ולאחר 400 שנה מיום היוולדו הייתה יציאת מצרים, ושנה

לאחר מכן הוקם המשכן. אם כן, שנת ההקמה היא שנת 2449 לבריאת העולם. ולפי מה שמובא בפרשת שמיני, זה היה בראש חודש ניסן (ל' באדר) ביום ה- 178 מתחילת השנה.

עתה אם ניקח את המספר 6, ונבדוק את השורש שלו, נקבל את התוצאה: 2.4494897



מהתוצאה שקיבלנו ניקח את ארבעת הספרות הראשונות שמרמזות על אלפי השנים, והתוצאה היא 2449, שזוהי השנה מבריאת העולם שבא הוקם המשכן. השארית המרמזת על הימים היא - 4897.

בכדי להגיע למספר הימים המדויק, עלינו להכפיל את השארית שנותרה לנו, במספר ימי השנה, 4897 כפול 365 = 178,7405.

היום שיצא לנו הוא היום ה- 178, שהוא יום ל' באדר, היום בו הוקם המשכן. והשארית מורה לנו על השעות. נעשה 7405 כפול 24 שעות, והתוצאה היא -  17,7720 שזה אומר שעה 17, ואת ה- 7720 נכפיל ב-60 בכדי לדעת את הדקות, ונקבל את השעה 17:46 לאחר הצהרים, שזה בדיוק שעת השקיעה באותו יום.

זהו בדיוק הזמן בו נכנס ראש חודש ניסן של שנת  2449  לבריאת העולם!

 

 

 

חדר אחד קטן מכל הארמון.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם! (פרק כה פסוק ח')

הקב"ה מבקש לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" המדרש מביא משל למה הדבר דומה:

למלך שהייתה לו בת יחידה שאהב אותה מאד ונפשו קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך ממדינה אחרת וביקש לשאת את בת המלך לאשה.

המלך לא ידע את נפשו מרוב שמחה מחד, אך עצם המחשבה שביתו תלך למדינה אחרת העיב על השמחה מאידך...

לבסוף קרא המלך לחתן ואמר לו: "ראה! ביתי זו בת יחידה היא, וקשה עלי המחשבה שעלי לעוזבה ותיסע היא עימך למדינה אחרת. מי יודע מתי אראנה שוב?... מצד שני אינני יכול לומר לך אל תיקח אותה שהרי אשתך היא. אלא טובה אחת אני מבקש ממך: עשה לי חדר קטן בארמונך ואדור אני אצלך..."

כן הוא הנמשל: אומר הקב"ה לישראל: בני, נתתי לכם תורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - גם אינני יכול. אלא בקשה לי אליכם: בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור בתוכו. שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

בתוכו לא נאמר אלא בתוכם - בליבו של כל אחד ואחד מכם...

גילה סודו אל הנביאים

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים! (עמוס פרק ג' פסוק ז') 

בהפטרת השבוע (וישב) קוראים אנו בנביא עמוס שהיה נביא בימי בית המקדש הראשון.

באחד הפסוקים בהפטרה כתוב: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים." וכותב על כך המצודת דוד: "פסוק זה מביא ראיה שהכל בא בהשגחה. כי אין ה' עושה דבר, כי אם יגלה סודו בתחילה אל הנביאים." כלומר כל מאורע שקורה בעולם מושגח ע"י הקב"ה, ולראיה ניתן לראות שהוא גילה לנביאים את מה שעתיד להתרחש בעולם.

ישנה  נבואה  שהתנבאו  ישעיהו הנביא  ולאחר מכן גם ירמיהו,  על הבבלים שהחריבו את  בית  המקדש הראשון. הנבואה היא על העיר בבל שהקב"ה עתיד להחריב אותה, ושהיא לא תבנה שוב לנצח! וכך כתוב בפסוקים: "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹקים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם (ישעיהו יג')." "וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'. הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה' הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה, וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה' (ירמיהו נא')."

אם כן הנביאים מתנבאים על העיר בבל שהיתה אימפריה בתקופתם, שהיא עתידה להיחרב ולא להיבנות עד עולם, לנצח! האומנם זה מה שקרה? חורבות העיר בבל נמצאות 34 ק"מ דרומית לבגדד ומשתרעות על פני שטח של 8.5 קמ"ר בקירוב. כותב ד"ר פנחס ביברפילד: (Ancient jewish History) "אחרי מלוך כורש, עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת הבירות של האימפריה הפרסית, אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה. אלכסנדר הגדול חלם להפכה למרכז האמפריה העולמית שלו, אך מותו  הפתאומי מנע את מימוש הרעיון. לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה, היא הייתה לתל חרבות עד זמננו אנו, וחורבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה העברית". או בלשון האינצקלופדיה המקראית (ערך בבל): "בבל – עיר זו שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו".

יודעים אנו שאף סדאם חוסיין [ימ"ש] הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצאר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה הכתובה על חלק מההריסות אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". אך גם שליט זה מת כידוע לפני שהצליח להקים מחדש את החורבות.

נבואה מדהימה! מדוע על הנביאים ל"הסתכן" בנבואה ארוכת טווח עד קצה ההיסטוריה"? אלה שיודעים אנו שה"סיכון" כביכול לא קיים בכלל. מפני ש "לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". דברי הנביאים הם דבריו של הקב"ה, שנתן לנו על ידם את אשר עתיד להתרחש מאז ועד אחרית הימים.

 

[caption id="attachment_2734" align="alignright" width="434"] חורבות העיר בבל כיום[/caption]

 

 

 

 

 

 

 

לסמוך על הזדמנות נוספת ...

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (פרק י פסוקים א'-ב')

הפרשה פותחת במילים "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (פרק ט א'). זהו היום השמיני לאחר שמשה אומר לאהרון ובניו "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (סוף פרשת צו - ח לה'). אהרון ובניו מקיימים את הדברים כפי שאומר הפסוק "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה", ואז מגיע היום השמיני שהוא יום חנוכת המשכן.

יום שמח מאין כמוהו. יום שעליו נכתב: "[ש]אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ" (מגילה י:).

כמה חיכו עם ישראל ליום הקמת המשכן. כמה צפייה היתה בעם ישראל לאחר חטא העגל הנורא, לאחר שעם ישראל כבר חשב שהקב"ה לא יסלח להם לעולם, והם לא יזכו לראות את השראת השכינה כפי שזכו לראות אותה במעמד הר סיני. הנה כרגע יש משכן, ניתן להקריב עליו קורבנות שיכפרו על חטאי העם, ולכאורה הכל מושלם!

אלה שבשיאו של המעמד מתרחש דבר שאף אחד לא ציפה לו ביום כזה.. בני אהרון, נדב ואביהו שהם דמויות המפתח באירוע החשוב הזה, מוצאים את מותם בגלל שניסו לתרום מעצמם מעבר למה שנתבקש מהם. לכאורה בכלל לא מובן!

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: מעשה בשר אחד שרצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.

לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה...

לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש..! בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר... זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?!  ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?! ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא  אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...

כן הוא גם הנמשל אומר המגיד מדובנא: לאחר חטא העגל ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חנוכת המשכן נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו כל עם ישראל שניתן גם    למות למרות המשכן...

צריכים אנו ללמוד מכך מוסר לעצמינו, שגם אם לפעמים מתגנבת לליבנו מחשבה של "יהיה בסדר!" "אנחנו עם הקב"ה כבר נסתדר" הרי יש את יום כיפור בכל שנה, והרי תמיד נוכל לחזור בתשובה, אנחנו רק בני 20, 30, 40 ,50... אומר הקב"ה: נכון שנתתי לכם אפשרויות של כפרה, אך זה לא אומר שניתן לותר על הזהירות והשמירה מהחטאים.

נשמור על בריאות נפשנו ונפש ילדינו, לעיתים זה כבר מאוחר מידי בשביל ללכת לרופא!

הצעה שלא ניתן לסרב לה!

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה.. (לח פסוק כא')

מפרש רש"י: "המשכן משכן" [נאמר] פעמיים, רמז לבית המקדש שנתמשכן בשתי חורבנות על עונותיהן של ישראל!

המגיד מדובנא הטיב לבאר את העניין במשל נפלא: בעיר אחת גר עשיר גדול בעל נכסים ועסקים רבים. לאיש הייתה בת יחידה כלילת המעלות. חיפש העשיר חתן לבתו ומצא בחור מופלג בתורה וביראת שמים אלא שהיה הבחור עני  מרוד - בן עניים.
השכיל אבי הכלה להביט על מעלותיו של הבחור ונוכח לדעת כי אין כמותו בכל העיר, על כן גמר בליבו כי אותו ייקח לחתן. כעבור ימים אחדים נערכו התנאים ברוב פאר והדר. בעיצומה של השמחה פנה אביו של החתן אל אבי הכלה ושאל: מנהג מקובל בעת כתיבת התנאים, להתחייב על סכום כסף כביטחון לקיום התנאים, האם גם אתה יכול להתחייב כן? וודאי - השיב העשיר - אני מתחייב לתת סך של מאה זהובים (סכום עתק) כעירבון לקיום התנאים..

אחד הקרובים של העשיר שמע את השיחה, ושאל את חברו: "אני לא מבין מה קורה כאן?! מדוע אין העשיר גם הוא מבקש דמי ביטחון ממחותנו העני?!. "שוטה שכמותך" - השיב החבר - האם יתכן שהעני יצא מדעתו לבטל שידוך עם עשיר כזה?! האם צריך עירבון לכך?!

לימים, בטיפשותו, ביטל העני את השידוך!... וכן הוא גם הנמשל: המשכן הוא כעירבון שנתן הקב"ה לעם ישראל על קיום הבטחתו לבנות להם את המקדש השלישי שעתיד לבוא, אבל מבני-ישראל לא ביקש מאומה כעירבון, שהרי לא יעלה על הדעת שהם אלה שיפרו התקשרות כזו עם מלכו של עולם?!

וזהו מה שכתוב בנחמיה שמתוודה על חורבן בית המקדש (א ז'): "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ". אנו לקחו משכון מאת ה' (שמות רבה נא ג') אולם נתהפך הדבר ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר ציווה הקב"ה ע"י משה עבדו"...

"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה"

כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה! (פרק לט' פסוק מב')

בפרשה זו מספרת לנו התורה על פקידת (ספירת) משקלי התרומות שהגיעו למשכן: משקל הזהב, הכסף והנחושת. עם ישראל מתנדב למשכן בלב רחב ותורם מכספו ומזמנו, וזאת בשל הסיבה שידעו את ערך המצווה העצומה של בניית המשכן והשראת השכינה בעם.

לפעמים תענוגות החיים מונעים מאתנו להתאמץ ולהשקיע בקיום המצוות, ואנו לא מבחינים בערך העצום שיש לנו מכל מצווה ומצווה בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.

מסופר על איש עסקים עשיר שיצא למסחר בארץ רחוקה.