זה לא אדם , זה דחליל!

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ.. (פרק מ פסוקים יט')

המגיד מדובנא שואל: והרי חלומם של שר המשקים ושר האופים מאוד דומים, מדוע אם כן, פתר יוסף כי שר המשקים ישוב לתפקידו ואילו את שר האופים יתלו?

את ההסבר לכך הביא על ידי משל למה הדבר דומה: לצייר אחד שצייר ציור נפלא! בציור נראה אדם הנושא על ראשו סל ובו ככר לחם. עמדו שני אנשים והביטו בציור. בעודם מביטים באה ציפור והחלה לנקר במקורה את ככר הלחם שבציור...

ראה! - אמר האחד - כמה גדול הוא צייר זה עד כדי כך שהציפור טועה וחושבת כי הלחם אמיתי... לא – אמר חברו - אין הוא צייר גדול כלל!!!. אמנם, הלחם נראה אמיתי, אולם מדוע הציפור אינה מפחדת מן האדם אשר הסל על ראשו....

וזהו גם הנמשל: כשסיפר שר האופים ליוסף את חלומו אמר: "וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (מ יז'). הבין יוסף שהציפור אינה מפחדת ממנו, סימן שנגזרה עליו מיתה וסופו שייתלה!...

מיהו יהודי ?

הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה? וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! (פרק לח' פסוק כה'- כו')

מדהים בכל שנה מחדש לקרוא את הפרשיות האלה שמדברות על האבות שלנו, האבות שמהם צמח עם ישראל. הרמב"ן כותב בפרושו לתורה ש"מעשה אבות סימן לבנים" (בראשית יב ו'), צריכים אנו לראות את מעשי אבותינו, ולשאוף להגיע למעשיהם. קוראים אנו את הדו-שיח בן אברהם אבינו לבני חת, את דבריו המאופקים של יעקב ללבן, את יחסו לעשיו, והדברים נפלאים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מכל משפט הן בפשט והן בדרש והרמז.

אחד הדברים שצריכים למלא אותנו בתחושת שלמות וביטחון, זה העובדה שרואים בפרשיות אלו איך פועלת השגחתו של הקב"ה בעולם. בעת קריאה בחומש ברור לנו כצופים מהצד שעם ישראל עתיד להיכנס למצרים ולאחר מכן לצאת משם "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח'), כי הרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם בברית בן הבתרים. וכעת בנקודת הזמן של פרשתנו שיוסף הבן המועדף מספר על חלומותיו, גורם לאחיו לקנא בו ואף לרצות לפגוע בו ולבסוף נשלח ביד הישמעאלים למצריים, רואים אנו איך הרצון הסופי של הקב"ה קורם עור וגידים. צעד אחר צעד, דברים שכאירוע כל אחד בפני עצמו הם קשים ולא כל כך מובנים, ופתאום שמסתכלים בגדול על הכל כמהלך שלם שעתיד להכניס את כל בני ישראל למצרים הכל נראה מובן. וכך גם לגבי כל מיני אירועים שכל אחד מאתנו עובר במהלך חייו, צריכים אנו לזכור שזהו רק אירוע אחד ממהלך שלם של חיים שהקב"ה מתכנן לנו..

בנוסף מספרת לנו הפרשה על יהודה, שברגע שכל האחים תמימי דעים לגבי הרצון להרוג את יוסף ולהשליכו לאחד הבורות, יוצא הוא כנגדם ומתעקש ש "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" כלומר, יכולים אנו להרוג את יוסף, אך לכסות את דמו? מה הטעם? האם אדם יכול לברוח ממעשה שהוא עושה? [מכסה פשעיו לא יצליח], ולכן מציע למכור אותו לישמעאלים בכדי שלא יצטרכו לפגוע בו.

יוסף נמכר לישמעאלים ויורד מצרימה, וששומע זאת יעקב אביו הוא מסרב להתנחם. לאחר שראו האחים את צער אביהם התחרטו על מעשיהם ורצו לפדות את יוסף מיד קוניו, אלא שכל החיפושים אחריו היו לשוא.. את כל מרירותם וזעמם שפכו כעת על מי שהגה את רעיון המכירה - יהודה.  למה לא  אמרת לנו  לחזור בנו,  ולהחזיר אותו הביתה?  למה אמרת  לנו למכור אותו? בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו החליט יהודה, להפרד מהם ולעבור למקום מגורים אחר. שם נשא לו אשה וזו יולדת לו שלושת בנים.

משבגר בנו בכורו, עֵר, השיא אותו לאשה בשם תמר, אך בעקבות התנהגותו הרעה נגזר עליו מן השמים למות בגיל צעיר. וכך עולה גם בגורלו של האח השני. בבית יהודה נשאר הבן הצעיר אשר בהתאם לחוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אולם יהודה התחמק מנישואים אלה בטענה שעדין הוא צעיר.

מתגלגלים הדברים ותמר במעשה תחבולה מתעברת מיהודה. וכשבאים ליהודה ומספרים לו שכלתו הרה, פוסק יהודה חד משמעית ש"בת כהן שזנתה חייבת מיתה בשרפה" [תמר היתה ביתו של 'שֵׁם' שהיה כהן], ולכן: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!".

בעוד מכינים את המדורה, פונה תמר לשליח שילך ליהודה ויאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה!" יש לי כאן חותמת ופתילים ששייכים לאיש שממנו אני בהריון. השליח מגיע אל יהודה ומראה לו את הסימנים. יהודה רואה את הסימנים וחושכות עיניו, הסימנים האלה הם החפצים שלו. מה עושים? הוא שלח לשריפה את כלתו על לא עוול בכפה, בעוד שהוא היה אחראי למעשה.

בפני יהודה קיימות שלוש אפשרויות. הראשונה, יכול הוא להשמיד ראיות. מילה אחת שלו וזורקים את תמר למדורה שהתחממה בינתיים. אף אחד לעולם לא ידע על כך שהוא האשם העיקרי בסיפור הזה. אפשרות שנייה, יכול הוא להגיד לשליח שפשוט ישחרר אותה ללכת לדרכה מחוסר ראיות, או בגלל שסתם הוא רוצה לחקור את הנושא יותר לעומק. אך יהודה בוחר באפשרות השלישית והיא - להודות!

לאדם כמו יהודה בעל כבוד ומעמד אין דבר קשה מזה. פונה הוא לעבר כל הקהל ובתוכם תמר, ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (לח כו'). היא צודקת! אני זה שאשם בכל מה שקרה כאן.

מה עם הכבוד והמעמד של יהודה שהיה נשיא? הקלון שיוצא ברבים? זה לא מה שמשנה. מה שחשוב זה האמת! והאמת היא שאני טעיתי...

שאדם יודע לקחת אחריות ולהודות זוהי גדולה! וזוהי הסיבה שאנו עם ישראל, נקראים יהודים, על שם יהודה. יהודים ולא רְאוּבֵנִים או יוֹסֵפִים או כל שבט אחר. כי יהודי זה מלשון "מוֹדֶה" מילה שיש לה שתי משמעויות. האחת - להגיד תודה על הכל ולא להיות כפוי טובה. והשני  - זה להודות על האמת. לא לשוא "מוֹדֶה" זוהי המילה הראשונה שכל יהודי מוציא מפיו ברגע שהוא מתעורר, כי זוהי מילה שמגדירה את המהות של האדם היהודי.

ברגע שאתה יודע את האמת תחזיק בה חזק. אל תותר על האמת בגלל חברה רעה ואנשים שכל האינטרס שלהם זה רק נוחות וקלות, ומבלים את זמנם לריק. בסופו של דבר הקב"ה מחפש אך ורק את אלה שהחזיקו באמת, ולא כאלה שבגלל שיקולים של נוחות ואי נעימות החזיקו בבלוף והשקר. תהיה גבר ותודה שטעית! תהיה מוכן לצאת כנגד כולם ולא להתבייש באמת היחידה שהיא האמת של בורא העולם.

"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם .. מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')

וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

צריך פשוט לברוח!

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ! (פרק לט' פסוק י')

כותב המדרש תנחומא(וישב ח'): "וכך אמר לה יוסף: אפילו פנויות שלכם אסורות לנו, כל שכן אשת איש. ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא בגיהינום!". מלמדת אותנו התורה שלמעשים שאדם עושה בעולם הזה יכולה להיות השלכה חמורה ביותר.

הגמרא(עבודה זרה דף ה.) אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא. וכל העובר עבירה אחת, מלפפתו (עוטפת אותו) ומוליכתו ליום הדין". רבי אלעזר אומר: [על אדם שחוטא עם גויה] שהיא קשורה בו ככלב! (כפי שכלב רץ אחר אדוניו, ואינו מרפה ממנו) שנאמר: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ(לט' י')" לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא. וכותב על כך המהרש"א: "יש לחוטא בחטא זה צער גדול מאוד. וזהו גנאי גדול לאותו חוטא, משום שנגלה לעיני כל הנשמות מה פגמו של אותו חוטא".

כמה צריכים אנו ללמוד ממעשיו של יוסף הצדיק, שידע שבעקבות מעשה כזה הוא פשוט מאבד את הכל! ולכן לא ניסה להתמודד, או להתעמת עם הבעיה, אלה "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (לט' יב')". צריך פשוט לברוח! לא לשחק משחקים! אסור לנסות את עצמינו בכל מיני מצבים, כי אדם שמשחק באש, נכווה!  [ומודה ועוזב, ירוחם]

גילה סודו אל הנביאים

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים! (עמוס פרק ג' פסוק ז') 

בהפטרת השבוע (וישב) קוראים אנו בנביא עמוס שהיה נביא בימי בית המקדש הראשון.

באחד הפסוקים בהפטרה כתוב: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים." וכותב על כך המצודת דוד: "פסוק זה מביא ראיה שהכל בא בהשגחה. כי אין ה' עושה דבר, כי אם יגלה סודו בתחילה אל הנביאים." כלומר כל מאורע שקורה בעולם מושגח ע"י הקב"ה, ולראיה ניתן לראות שהוא גילה לנביאים את מה שעתיד להתרחש בעולם.

ישנה  נבואה  שהתנבאו  ישעיהו הנביא  ולאחר מכן גם ירמיהו,  על הבבלים שהחריבו את  בית  המקדש הראשון. הנבואה היא על העיר בבל שהקב"ה עתיד להחריב אותה, ושהיא לא תבנה שוב לנצח! וכך כתוב בפסוקים: "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹקים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם (ישעיהו יג')." "וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'. הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה' הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה, וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה' (ירמיהו נא')."

אם כן הנביאים מתנבאים על העיר בבל שהיתה אימפריה בתקופתם, שהיא עתידה להיחרב ולא להיבנות עד עולם, לנצח! האומנם זה מה שקרה? חורבות העיר בבל נמצאות 34 ק"מ דרומית לבגדד ומשתרעות על פני שטח של 8.5 קמ"ר בקירוב. כותב ד"ר פנחס ביברפילד: (Ancient jewish History) "אחרי מלוך כורש, עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת הבירות של האימפריה הפרסית, אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה. אלכסנדר הגדול חלם להפכה למרכז האמפריה העולמית שלו, אך מותו  הפתאומי מנע את מימוש הרעיון. לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה, היא הייתה לתל חרבות עד זמננו אנו, וחורבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה העברית". או בלשון האינצקלופדיה המקראית (ערך בבל): "בבל – עיר זו שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו".

יודעים אנו שאף סדאם חוסיין [ימ"ש] הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצאר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה הכתובה על חלק מההריסות אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". אך גם שליט זה מת כידוע לפני שהצליח להקים מחדש את החורבות.

נבואה מדהימה! מדוע על הנביאים ל"הסתכן" בנבואה ארוכת טווח עד קצה ההיסטוריה"? אלה שיודעים אנו שה"סיכון" כביכול לא קיים בכלל. מפני ש "לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". דברי הנביאים הם דבריו של הקב"ה, שנתן לנו על ידם את אשר עתיד להתרחש מאז ועד אחרית הימים.

 

[caption id="attachment_2734" align="alignright" width="434"] חורבות העיר בבל כיום[/caption]