‏הצגת רשומות עם תוויות מדרש תנחומא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדרש תנחומא. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 17 ביולי 2015

אלה מסעי בני ישראל !

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' (פרק לג פסוקים א'-ב')


בתחילת פרשת מסעי, מפרטת לנו התורה את כל מ"ב המסעות שעברו בני ישראל במדבר, מצאתם ממצרים ועד לערבות מואב אשר בסמוך לנהר הירדן. ושואלים חז"ל: מדוע התורה הייתה צריכה לפרט את כל המסעות שעברו עם ישראל במדבר?

על כך עונה ה"מדרש תנחומא" ומביא משל לבן מלך שהיה חולה מאוד, ולא ידעו מה לעשות לצורך רפואתו. עד שבאו הרופאים ואמרו שמה שיעזור לילד זה רק דבר אחד. ילכו עם הילד למסעות ממקום למקום, ולנסות אולי במקום מסוים שיעברו שם, יועיל אוויר המקום לרפואתו. לקחו אביו והיה מהלך איתו במסעות ממקום למקום וחיפש לו מקום ששם האוויר יוכל להבריא אותו. לאחר שעברו כמה וכמה מקומות, הגיעו למקום מסוים ששם החל הילד להתחזק עד שנתרפא. לאחר שהבריא הילד לגמרי, החלו לחזור לביתם דרך כל אותם מקומות שחנו בהם בתחילה. ובכל מקום ומקום שעברו, אמר לו אביו: "בני, זוכר אתה מקום זה שבו לא היינו יכולים לישון בגלל שהאוויר היה חם מידי?" ובמקום אחר אמר לו: "זוכר בני, איך שהגענו למקום זה, החולי שלך התגבר?" ובמקום אחר הזכיר לו איך הוא התקרר בגלל האוויר הקר שבאותו מקום. וכך היה אומר לו בכל מקום ומקום שהיו עוברים בדרך חזרה לביתם.

אף כאן כשיצאו בני ישראל מארץ מצריים, היו הם במצב של חולי מחמת טומאת העבודה זרה שהיו שקועים בה. והוציאם משם הקב"ה והוליכם למקום שבו התחלף האוויר. ושם ציפה וחיכה מתי יבריאו ויחזרו בתשובה. ובכל מקום ומקום שעברו, לא היו נקיים הם מאיזה חטא חדש שנדבקו בו באותו מקום. וכך היה בכל הארבעים שנה במדבר, וכל זה בכדי שיחזרו מדרכם הרעה ויתרפאו. ועכשיו שהגיעו לפתחה של ארץ ישראל ונתרפאו לגמרי, אמר הקב"ה למשה: "רצוני שתמנה לפניהם את כל המקומות שעברנו בהם, ותזכיר להם איך עשיתי להם ניסים  והצלתי אותם, אף על פי שהם היו חוטאים ולא שילמתי להם רעה תחת רעה".

המטרה של הזכרת כל מסעות בני ישראל היא שעם ישראל ייזכר בחסדיו של הקב"ה עימו, ואף יבין שלפעמים הוא  עובר תלאות  ומסעות שכל תכליתן זה להעיר אותו מחולי  מסוים שרובץ עליו. תמיד שאנו נזכרים בתקופה שהייתה קשה מבחינתנו, יכולים אנו להצביע על דברים שגילנו בעצמינו דווקא מתוך אותה צרה. כל אדם ואדם זוכה להכיר את הקב"ה בעוצמה הכי גבוהה, דווקא בתקופות של מצוקה מסוימת בחייו.

ולכן צריכים אנו ללמוד מהמסעות שעברנו בחיינו, להתבונן בהם, ולהתכונן יותר טוב להמשך המסעות והמקומות  שנצטרך  לעבור  בהם  בעתיד.  במיוחד ברגע שאנו עוברים תקופה פחות טובה, צריכים אנו לזכור שזוהי רק תקופה, רק מסע אחד מכל אותם מסעות שנעבור במהלך חיינו. והיום אולי המצב קשה ודוחק, אך מעבר לפינה כבר נמצא המסע הבא, שיכול לקחת אותנו מבחינה אישית למקום הרבה יותר טוב. בנוסף צריכים אנו לזכור שתפקידה של התקופה שנמצא בה האדם היא לבחון אותו ולגרום לו לשפר את מעשיו וע"י כך להתרפא. ואם נשכיל ונבין זאת, המסע יהפוך להיות יותר קצר, ונפיק ממנו את המקסימום בהתפתחות אישית ובקרבה אל ה'.

עוד אומרים חז"ל על הפסוק: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' " (פרק לג פסוק ב'). שאדם לא עובר מאורע כלשהו בחייו אם זה לא על פי ה'. יש מי שמוביל אותנו בכל תלאות הדרך של מהלך חיינו. ולא תמיד אנו מבינים להיכן הולכים, ומהי המטרה. אך צריכים אנו לדעת שהקב"ה הוא אב רחום, שמוליך אותנו כמו אב שמוליך את בנו על מנת שיתרפא, ומחכה הוא שבנו יתעורר וישוב אליו כשהוא בריא וחזק. כפי שאומר הפסוק: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ!" (דברים ח' טז'). כל הניסיונות שבאים על האדם מטרתם היא לזכך אותו בכדי לקבל את שכרו שלם בעולם הבא.

רואים אנו בחיינו רק את העבר וההווה והם רק חלק מהמסלול. ניתן לדמות זאת לכביש ארוך מלא פיתולים, ואדם שיושב במכונית בתחילת הכביש או באמצעו, אינו יודע כלל איך יראה קטע הכביש שמעבר לפנייה. אך בורא העולם שמשקיף עלינו מלמעלה ורוצה בטובתנו רואה את כל הכביש בשלמותו ומוביל אותנו במסלול שהוא הכי טוב לנו, הן בכדי שנהיה קרובים אליו והן בכדי להטיב לנו לאחר שנשפר את מעשינו ונבריא.

 

1 (43)

 

יום חמישי, 25 ביוני 2015

ואהרון הכה בסלע, ויצאו ממנו מים..

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי  לָהֶם ! (פרק כ פסוק יב')



לכאורה הפסוק הזה היה צריך להיכתב כך: ויאמר ה' אל משה, יען כי לא האמנת בי... מה אהרון אשם בחטא זה?

כך גם שואל הרב יהודה לייב חסמן בספרו (אור יהל חלק ב פרשת חוקת): אם משה חטא והכה את הסלע, מדוע נענש אהרן שלא יכנס לארץ? הרי הוא לא חטא?

עונה על כך המדרש תנחומא: ״מכאן שהנטפל לעובר עברה, כעובר עברה!" אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

מסביר הרב, כי חטאו של משה היה דק מן הדק ורק לפי מדרגתו הגבוהה נחשב לו כאלו לא האמין. ועברה קלה זו לא היה מעורב בה אהרן, כי הוא לא הכה את הסלע. ואהרן יכל לטעון שהוא לא אשם במאומה! ובכל זאת התורה כתבה על שניהם: ״אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי״. (פרק כ כד')

הקפדת הקב״ה על אהרן הייתה על אשר לא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע. והיה צריך לומר לו לא להכות, כי ה׳ צוה רק לדבר. ומוסיף הרב ואומר שכמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. עכ"ל.

רואים אנו כמה חשיבות יש לסביבתו הקרובה של האדם. וכמה חשוב שלא יסתובב בחברתם של אנשים מפוקפקים ובעלי מידות רעות. אלה צריך אדם להתחבר לאנשים חיוביים ובעלי מידות טובות, ועל כך יזכה כמותם, בשכר על מעשיהם טובים.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')


בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.


איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!


איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..


לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..


עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!


רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').


אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!


רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!


היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?


לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!


נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!


 

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

צריך פשוט לברוח!

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ! (פרק לט' פסוק י')


כותב המדרש תנחומא(וישב ח'): "וכך אמר לה יוסף: אפילו פנויות שלכם אסורות לנו, כל שכן אשת איש. ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא בגיהינום!". מלמדת אותנו התורה שלמעשים שאדם עושה בעולם הזה יכולה להיות השלכה חמורה ביותר.

הגמרא(עבודה זרה דף ה.) אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא. וכל העובר עבירה אחת, מלפפתו (עוטפת אותו) ומוליכתו ליום הדין". רבי אלעזר אומר: [על אדם שחוטא עם גויה] שהיא קשורה בו ככלב! (כפי שכלב רץ אחר אדוניו, ואינו מרפה ממנו) שנאמר: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ(לט' י')" לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא. וכותב על כך המהרש"א: "יש לחוטא בחטא זה צער גדול מאוד. וזהו גנאי גדול לאותו חוטא, משום שנגלה לעיני כל הנשמות מה פגמו של אותו חוטא".

כמה צריכים אנו ללמוד ממעשיו של יוסף הצדיק, שידע שבעקבות מעשה כזה הוא פשוט מאבד את הכל! ולכן לא ניסה להתמודד, או להתעמת עם הבעיה, אלה "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (לט' יב')". צריך פשוט לברוח! לא לשחק משחקים! אסור לנסות את עצמינו בכל מיני מצבים, כי אדם שמשחק באש, נכווה!  [ומודה ועוזב, ירוחם]

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

איך ומתי ניתן לשנות את מין העובר?

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (פרק ל פסוק כא')


מובא בחז"ל שדִּינָה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מדרש תנחומא ויצא ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות דף נד.) שאומרת: "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]".

איך זה  מסתדר?  מצד  אחד  המשנה  אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה, ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא [כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון], יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר  [אם הוא באמת חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.

מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.

יום חמישי, 1 במאי 2014

לאחר 40 יום, זו תפילת שווא.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב.. (פרק לד' פסוק א')


מובא בחז"ל שדינה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. כפי שכתוב בתורה על לאה אמנו: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל', יט' כא'). וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה  לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין  בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מד' תנחומא פר' ויצא, סי' ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות נד' א') שאומרת:  "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]". איך זה מסתדר? מצד אחד המשנה אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה,ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא[כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון],יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים   שיהא זכר [אם הוא חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד  שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע. מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.