איך ומתי ניתן לשנות את מין העובר?

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (פרק ל פסוק כא')

מובא בחז"ל שדִּינָה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מדרש תנחומא ויצא ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות דף נד.) שאומרת: "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]".

איך זה  מסתדר?  מצד  אחד  המשנה  אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה, ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא [כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון], יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר  [אם הוא באמת חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.

מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')

התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"