שמור אחד וקבל פי שלוש !

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'! (פרק כה פסוק ג'-ד')

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.?. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים ! (פרק כה פסוק כ'-כא')

התורה מצווה ומבטיחה שבעת שעם ישראל יכנס לארצו, הוא רשאי לעבוד את אדמת הארץ שש שנים, ובשנה השביעית מחויב הוא לשבות מעבודת האדמה במשך שנה תמימה. ועל כך מבטיחה התורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה' כא'). כלומר התורה מבטיחה למי ששומר את שנת השמיטה ברכה גדולה של פי שלש תבואה. נס מעל החוקים הרגילים של הטבע.

רבים הניסים הגלויים המתרחשים לאותם אנשים המקבלים על עצמם את מצוות השמיטה אף בימינו, למרות שכיום מצוות השמיטה היא לא מן התורה אלה מדברי חכמים (ילקו''י הלכות שביעית פרק א' ס''ט עמוד פא). כפי שידוע על החכם סלמן מוצפי זצ"ל שהיה בגינת ביתו זורע חיטים ומגדלם לשם מצוות מצה של פסח. עצם זריעת החיטים בכל שנה הייתה בכדי לקיים את מה שכתוב בתורה:  "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" וזאת על מנת שיזכה להפקיר את גינתו בשנה השביעית כפי שצוותה התורה. וידוע שבכל שנה הייתה גינתו מצמיחה יבול חיטים בכמות קבועה של 7 ק"ג. ואילו בשנה השישית היה היבול 21 ק"ג! בדיוק פי שלש מהכמות הרגילה. וברוב התפעלותו הלך לפרסם את  הנס  לכולם  בישיבה.

בנוסף מסופר על החקלאי נפתלי טובים ממושב נחלה, בהיותו חקלאי מתחיל וצעיר, קרא בתורה שצריך לשמור את השמיטה, והחליט לקיים מצווה זו. היה זה בקיץ של שנה שישית. החזון איש זצ"ל פסק שמותר לזרוע בשישית ירקות או תבואות שנועדו למאכל בהמה, אע"פ שהם ממשיכים לצמוח בשמיטה. נפתלי טובים תהה בלבו מה יזרע בשדהו בשישית, והחליט לזרוע 'כרוב קופנהגן'. כרוב בכללו שייך לתבואת חורף וזקוק הוא לקור. והזן של 'כרוב קופנהגן' זקוק לקור רב במיוחד. בקופנהגן קר מאוד, כידוע. אולם באין ברירה הוא זרע את שדהו בזרעי כרוב קופנהגן בקיץ של השנה השישית, והשמש הקופחת על ראשו הזכירה לו שהוא זקוק לנס. הקופנהגן של נפתלי טובים צמח! כרוב קופנהגן - בקיץ חם! הכרובים היו גדולים ויפים. מדריכי חקלאות היו המומים. סוחרים מכל הארץ הגיעו כדי לחזות בפלא וכדי לקנות ממנו במחיר משולש את הירק. אבל זה לא היה הסוף: מתחת לכל כרוב צמחו שני כרובים נוספים. חנן, אחד הסוחרים שהגיעו לקנות כרובים מנפתלי ראה את נס ה"פי שלש" וחזר בתשובה.

כיום הרב נפתלי טובים משמש כרכז של "המרכז הארצי לחקלאים שומרי שמיטה".

("המודיע הצעיר" שנת אלול תש"ס)  מתוך "מסע אל האמת" בהוצאת הידברות.

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')

בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

שמירה על האוצר

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'! (פרק כה פסוק ג'-ד')

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים ! (פרק כה פסוק כ'-כא')

פורסם ט"ז אייר ב"המודיע"

במטעי אוצר בית דין של הועדה לעניני שמיטה בני ברק שבמושב נילי הסמוך לחדרה התרחש נס: במטח גשמים האחרון שירד לאחר חג הפסח, פגע ברד במטעי הפרי הסמוכים וחולל נזק עצום. במטע של חקלאי אוצר בי"ד, לא נרשמה פגיעה. החקלאי הסביר: "כאילו חומה עמדה ומנעה מהברד לפגוע בפרי השמור".

כבד את ה' בלשונך

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'!  (פרק כו פסוק ב')

איסור חמור הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד).

ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה): שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות – וכך כתב הכל בו. והביאוהו האחרונים.

ואמרו בשם הרה"ג החסיד הקדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים..

וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעוון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א יב'): "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי".

ובוודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקב"ה יכבדו וייתן שכרו מושלם. שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד"

דיבור בבית הכנסת

מסעוד עובד בחב' קדישא שעבר מוות קליני מספר מה אמרו לו בבית דין של מעלה...

[sublimevideo settings="youtube-id:4LW902HhU4o" width="630" height="350"]

סיכומים עושים בסוף !

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ! (פרק כה פסוק יז')

משל לחבורת סוחרים שהפליגו בספינה המה וסחורתם. בדרכם עברו ימים ונהרות והדרך התמשכה זמן רב. לימים נפל ריב בין אחר הסוחרים הגדולים שבאוניה שהיה עשיר מופלג עם סוחר אחר שהיה חסר אמצעים. והנה הסוחר הדל לא שקט על שמריו, אלה התיר את חרצובות לשונו והשיב לבעל ריבו מנה אחת אפיים.

"חצוף שכמותך" אמר העשיר. "איך אתה מעיז להשיב לי דברים? והלא גדול וחשוב אני ממך עשרת מונים!"

"ומדוע תחשוב כך?" ענה הסוחר הפשוט, "האם משום שמוליך אתה בבטן האוניה סחורות רבות פי כמה וכמה משלי? אם משום כך אתה טועה! שהרי בים מצויים שודדים עזי נפש העלולים להשתלט על האוניה ולקחת שלל את כל תכולתה, על כן בהיותנו בים שוים אנחנו..

כאשר נשוב אל בתינו, או אז נראה מי גדול ומי קטן."

כן הוא הנמשל אמר המגיד מדובנא. כל ימי האדם בעולם הזה הוא מצוי בסכנה ממש, כאותה אוניה בלב ים, שכן היצר הרע האורב לאדם על כל שעל עלול להכשיל כל אדם.

כאשר מגיע האדם אל עולם האמת, אז מתגלית האמת לאמיתה, מי הקטן ומי הגדול באמת...