‏הצגת רשומות עם תוויות מצוות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצוות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

וקשרתם לאות על ידיך !

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (פרק כה' פסוק ו')


היום שאנו מסתכלים על כל ההיסטוריה שעברה מאז תקופתו של אברהם אבינו, יכולים אנו לראות שהרבה מאוד מושתת על אותם דעות שאברהם אבינו הנחיל לעולם.

כמובן שביהדות המקורית. אך גם דת הנצרות בסיסה הוא היהדות. ואף האמונה באל אחד שאותה לימד אברהם אבינו, שמיושמת כיום בדת האסלאם. מעבר לכך גם תורת המזרח הרחוק, גם היא מקורה באברהם אבינו.

נאמר בפרשתנו:"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (כה' ו'). ומהם אותם מתנות שנתן להם? פירשו רבותינו (סנהדרין צא.) "שם טומאה מסר להם".

כלומר חכמה מסוימת שניתן להשתמש בה אף בטומאה. כי הרי נכתב: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק". יצחק שיודע להתקדש ולשמור את עצמו בטהרה, הביא לו את חכמת וסודות התורה, שככל שאדם יותר מתקדש ועולה, כך משיג חכמה יותר אדירה. ואילו לבני הפילגשים נתן להם שם של טומאה, כי ידע אברהם שלא יוכלו לשמור עצמם בקדושה. לאחר מכן שלח אותם "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" לארצות המזרח (קדם). ומעניין כי עד היום, החכמה העיקרית במזרח נקראת ''אברהמה'', והכוהנים שלהם נקראים ''אברהמינים'' (נגזר מן השם אברהם). ככל שאדם יותר יתעמק בחוכמת המזרח, יבחין הוא שישנם המון דברים מקבילים בתורת הנגלה, ואף בתורת הנסתר שנגזרו ממקורם ביהדות.

למשל, ידוע בתורתנו שלכל אדם יש 248 איברים ו-365 גידים. שהם כנגד רמ"ח – מצוות עשה, ושס"ה – מצוות אל תעשה. את 248 האיברים ניתן לזהות בגוף האדם, אך מהם 365 הגידים?

על פי הרפואה הסינית, האנרגיה זורמת בערוצים הנמצאים בגוף הנקראים מרידיאנים. אנרגיה זו נותנת לאיברים את היכולת ואת האפשרות לתפקד כראוי. על פני הגוף ישנן נקודות מסוימות, לאורך כל ערוצי האנרגיה, נקודות שטיפול בהן באמצעות דיקור, עיסוי או חימום, גורם לשינויים באותם ערוצים. המעניין הוא שעל פי החוכמה הסינית ישנם 14 מרידיאנים, שהם בעלי 365 נקודות דיקור, שמתוכם ניתן להשפיע על האדם. מקביל ל 365 הגידים שכנגד מצוות ה"לא תעשה".

והנה בירחון הרפואה הסינית בשם journal of Chinese medicine שכל מי שמחשיב את עצמו בנושא הדיקור הסיני בעולם מנוי עליו, יצא בפרסום מיוחד ופשוט מדהים!!

המאמר המרכזי בגיליון מספר 70 של הז'ורנל עוסק לא פחות ולא יותר בתפילין של העם היהודי. המאמר קובע נמרצות כי נקודות המגע והלחץ של תפילין של ראש ותפילין של יד מכסות בדיוק את אותן הנקודות שעל ידי דיקור בהן במחטים "ניתן לרומם את הרוחניות ולטהר את המחשבה".

עד כמה הם יוכלו לרומם את עצמם בעזרת "שם של טומאה" אנחנו לא יודעים, אך יהודי שמניח תפילין בקדושה, צריך לדעת לבטח שמרומם הוא את רוחו ואת נשמתו בכך שמקיים את מצוות הבורא.

תפילין 1תפילין 2

 

 

יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

כוחה של מצווה בכוונה

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם (פרק ט' פסוק כג')


ושואלים חז"ל, למה לא נכתב בפסוק ויקחו אלא ויקח בלשון יחיד?

עונה על כך רש"י: (בראשית רבא לו, ו.) אין כתיב ויקחו אלא ויקח. לימד על שֵׁם, שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר: "אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר" (יחזקאל לט, יא.) עכ"ל. ולכאורה זה לא כל כך מובן. שם ויפת לקחו יחד את הבגד בכדי לכסות את ערות אביהם לאחר שנשתכר ונרדם עירום, ובגלל ששֵׁם התאמץ במצווה זו יותר, זוכה הוא שבני בניו בכל הדורות יזכו גם הם לכיסוי של ציצית, שמזכה באין ספור מצוות בכל רגע ורגע. ואילו יפת שהתאמץ קצת פחות במצווה זו, זוכה לכיסוי בדמות קבר. ומתי? רק לאחר שיגיע המשיח, ובניו יפלו פגרים במלחמת גוג ומגוג..

למדים אנו מכאן מהי כוחה של מצווה בכוונה! איך האופן שבו אנו מקיימים את המצווה, משנה את כל המעלה והשכר שיגיע בצדה. ואם שֵׁם שאנו מבניו התאמץ קצת יותר בשביל מצווה וזכה לשכר עצום, ודאי שאף אנו נקבל ב"ריבית" על כל מאמץ שנעשה בקיום המצוות.

 




 


על כוחה של הציצית ושמירתה על האדם.


שרון נחשוני שניצלו חייו בזכות שלבש ציצית.

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=99HgH2Po_o8[/embed]

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

להתחיל ברגל ימין

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!  (פרק לב פסוק מה' מו')


לאחר שבמהלך כל ספר דברים עומד משה רבינו ומוכיח את עם ישראל בכל הנושאים שצריכים חיזוק רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם הוא כעת את דבריו בשירת האזינו. הרמב"ן כותב ששירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש מרגע כניסתם לארץ המובטחת, ועד לגאולה השלמה. שירה שעליה אומרים חז"ל (ספרי): "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא".

השירה מתחלקת לכמה חלקים, היא פותחת ומדברת על הכרה במידותיו של הקב"ה, "הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [וצדק]. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" מזכירה היא את ההיסטוריה שקדמה לעם ישראל, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם [מיום שנברא העולם], בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ [תבקש שיספרו לך על בריאת העולם, דור המבול והפלגה]. בהמשך מתואר המצב שעם ישראל הגיע לאחר ששבע קצת נחת, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [מרוב תענוגים גשמיים] וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ [נטש את קיום המצוות] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מתרחק הוא מאלוקיו עד כי "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" [שכחת מי הוא שהטיב לך].  לאחר מכן  מתואר  העונש על מעשי העם  עד כדי כך ש"אֵשׁ  קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ולפני סיום, משה מסיים את התוכחה ומודיע לעם שידע שכל כוחו מגיע מבורא העולם, וכמובן שלא מההבל וריק של העבודה זרה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל". והשירה נחתמת בנקמת הגויים ובגאולה העתידה לבוא.

משה רבינו מבקש בסיום דבריו מעם ישראל "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם". מהו המושג "שִׂימוּ לְבַבְכֶם"? עד כמה מחייב אותנו הציווי שימו לב? איך ניתן למדוד עד כמה אדם שם לב?

בעת שמשה  רבינו הזהיר את פרעה  לפני מכת הברד שהייתה במצרים כתוב: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת  מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות ט כ'). רואים אנו שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים שמקשיב לאזהרת משה, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'.

מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואם כך, אדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים! לכן שמשה רבינו מבקש מעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", זה לא דבר של מה בכך. שימו לבבכם זה יראת שמיים. שלפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו.), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו". כל אחד מישראל צריך לקחת את דברי משה ולשנן ולזכור אותם תמיד כי צריכים הם להיות חלק בלתי נפרד מחייו.

ואיך ניתן לגרום לכך שהם יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו? ממשיך משה רבינו ואומר שזה ע"י כך שישכיל "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!" לשמור ולעשות!

יש הבדל בין לשמור ולעשות. לשמור זה כמו שאני שומר משהו שלא יברח לי. אולי כי מכריחים אותי, אולי כי לא נעים לי, או שאני פשוט לא רוצה שזה יברח לי רחוק מדי. ולכן לא מספיק רק לשמור, צריך גם לעשות!

בעצם זה שאדם מקיים ועושה את המצוות, זה נהפך להיות חלק ממנו, זה משאיר אותו תמיד קשור לבורא  העולם  שצווה  אותו, ומונע ממנו להתרחק. וגם אם זה נראה קשה בהתחלה, יש לנו ידיעה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות!", וברגע שנתחיל לפתוח את ליבנו גם לעשיה של מצוות שעד היום שמנו אותם בהמתנה, במהרה נתרגל לקיימם וזה יהפוך להיות חלק מחיינו.

שנזכה בעזרת ה' לשנת ה-תשע"ו (בגימטרייה: ביאת המשיח) שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל לטובה, תשובה של כל עם ישראל וגאולה ברחמים!

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

מחלקים מצוות במתנה!

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (לא יב')



על פסוק זה כותב רש"י: האנשים. ללמוד. והנשים. לשמוע. והטף. למה באו? לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג.).

מצוות הַקְהֵל היא הציווי לאסוף (להקהיל) את כל עם ישראל העולים לרגל לבית המקדש בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מפי מנהיג העם.

הגמרא בחגיגה מראה לנו דוגמא לכך שהקב"ה הירבה לנו תורה ומצוות לטובתנו. כי הרי מצוות הקהל כל עניינה הוא לבוא ולשמוע את דברי התורה. והרי לטף אין עניין לבוא ולשמוע את דברי התורה, כי אינם מבינים. אך התורה מצווה גם עליהם לבוא. ומדוע? כי יודע הקב"ה שהטף לא יכול להישאר לבד בבית, ובכל מקרה הם יבואו עם הוריהם, ואם לא היתה מצווה התורה להביאם, לא היתה נחשבת הבאתם לשכר..

ועל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

 

יום רביעי, 1 ביולי 2015

בזכות מצווה אחת...

לצערנו התבשרנו בשבוע שעבר על האסון הקשה שאירע באולם השמחות "עדיה" ביבנה, שבו אישה אחת נהרגה ו-21 נפצעו עקב קריסה של גוף תאורה במהלך החתונה.

אסון ביבנה 1

בשולי האסון באולם השמחות ביבנה, מתפרסם סיפורו של יקיר גואטה, שניצל מפציעה חמורה או ממוות, בזכות מצווה  אחת שקיים.

הפוסט (מאמר) שפרסם יקיר בדף הפייסבוק שלו מתאר את השתלשלות האירועים:

יקיר גואטה - פייסבוק

שלום לכולם, החלטתי להעלות את זה בעצמי כדי לעשות סדר בשמועות. השבוע הלכתי לחתונה של חבר ילדות שלי, מהחברים האלה שגדלים איתם ביחד ממש כמו תאומים.

היה אירוע מדהים ושמח, בשלב מסוים אחרי המנה העיקרית, אחד האחים רצה שנלך לבר לשתות עוד כוסית.

אמרתי לו שכדאי שקודם  נעשה "זִּמּוּן" (משהו שאפשר לעשות רק כשיש שלושה גברים שאכלו ביחד), ונברך על המזון, אז שיישאר אתנו לברכה, מה שעד היום אף פעם לא התעקשתי לעשות. אז אחים שלי ואני עשינו את הזימון ובירכנו ברכת המזון..

ברגע שסיימנו לברך, הבר הפך למלכודת מוות והארוע המשמח הפך לטרגדיה נוראה. והכל  קרה  מטרים  מאיתנו,  בדיוק במקום שבו היינו אם היינו הולכים לבר...

אני לא מבין בניסים או בחשבונות שמיים, אני רק יודע שכנראה שקיבלנו את החיים שלנו במתנה. אני מפרסם את זה כדי שיידעו שאני לא איזה דוס או אברך גדול, גם אני חוטא ולא תמיד מקיים מצוות. אני בסך הכל בן אדם פשוט שעשה מצווה אחת קטנה. רק כי הוא החליט להגיד תודה על המזון שהוא אוכל. אז תודה על המזון ועל המחיה... ע"כ

דע! כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלה הקליפה גוברת ''מאוד מאוד'' עד אין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואלו היית שם באותם הדורות הקדומים, היו מעשיך וחכמתך נפלאים יותר מכמה צדיקים ראשונים

(רבינו האר''י ז''ל בשער הגילגולים).

יום חמישי, 7 במאי 2015

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')



בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

מדוע הגויים קיבלו רק 7 מצוות, ואילו אנו הסתבכנו עם 613?!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! (פרק כא פסוק א')



במעמד הר סיני עם ישראל הרגיש וידע מהי קירבת אלוקים, וחפץ לחזור להרגשה זו בכל מחיר. ועל כן הקב"ה אומר למשה שהוא מבטיח לעם ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח'). ברגע שתעשו לי את המשכן ואת כליו על פי מה שציוויתי, אני ישרה את שכינתי בתוכו ותרגישו שוב מהי קרבת אלוקים. בנוסף מגלים לנו חז"ל שדבר זה לא נאמר רק לעם ישראל ככלל, אלה כל יהודי ויהודי שיפנה מקום בתוכו, בתוך האישיות שלו, ויבנה מקדש לה', הקב"ה ישרה את שכינתו על אותו יהודי. אך אם אדם לא ישקיע ולא יבנה מקום לשכינה לשרות שם, כמובן שהשכינה לא תגיע מאליה.

בגמרא בסוף מסכת מכות (כג:) אמרו חז"ל: "תרי''ג (613) מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס''ה (365) כנגד ימות החמה,  ורמ''ח (248) כנגד איבריו של אדם" עכ"ל.  ומעבר ל-613 המצוות  ישנם עוד סעיפים ופרטים רבים, מבחר הנהגות, ומי שחפץ גם חומרות. ונראה לאדם היהודי שכביכול המעמסה היא רבה.. יקום אדם וישאל: "למה הגויים קיבלו רק 7 מצוות (בני נח), ואילו אנו הסתבכנו עם 613 פלוס"?!

אומרים אנו כמה פעמים בכל יום: "רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה  וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא'). כלומר, למה הקב"ה הרבה תורה ומצוות? מפני שחפץ הוא לְזַכּוֹת את ישראל! בראש ובראשונה כל אדם צריך לדעת, שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, הוא גורם טובה לעצמו. הן בעולם הזה, וודאי שגם בעולם הבא. ואם כן, המצוות הם לא מעמסה. הקב"ה רצה לזכות אותנו בכמה שיותר מצוות ולכן פיזר לנו במהלך היום הרבה מצות שאם היינו יודעים את ערכם בעולם הזה, היינו מחפשים אחריהם, כאחר שלל רב.

כבר מהרגע שהאדם קם בבוקר פותח הוא במודה אני, נטילת ידיים, ברכות השחר, טלית, תפילין, ותפילה.  וכמובן  בהמשך היום  עם  צדקה וחסד, ברכות הנהנין,  וקיום כל עסקיו באמונה. בל נשכח מצוות כמו שבת, חגים, ביקור חולים, וכמובן תלמוד תורה. כל מצווה ומצווה שאדם מקיים, מעבר לכך שהוא ממלא את שקו בשכר רב שיקבלו בעולם הבא, הוא מקדש את עצמו בעולם הזה, וגורם לכך שתשרה עליו שכינה. ואם כך יוצא, שהמצוות עוזרות לנו הרבה יותר מאשר גורמות לנו למעמסה. הכל שאלה של מה האדם חפץ בעולם הזה..  האם  רצונו  להתקדש ולהתקרב לבורא העולם, בעולם הזה ובעולם הבא? או שהוא מעדיף להישאר מנותק וחסר חיות..

הקב"ה אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ושואלים חז"ל למה לשון הפסוק היא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הרי היה צריך להיכתב "ויתנו לִי תְּרוּמָה". הרי האדם צריך לתת תרומה, ולא לקחת תרומה.. אלה שעונים חז"ל, נכון שהאדם נותן את התרומה, אבל התוצאה שנובעת מזה היא שהוא לוקח לעצמו תרומה! "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מלשון לקחת! הברכה שנעשית ממצוות הצדקה היא שהאדם הנותן מתברך בעצמו! כפי שאמרו במדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בָּעַל הַבַּיִת (ויקרא רבה פרשה לד').

וניתן להבין זאת על פי מעשה, באב שלקח את בנו העירה לעשות קניות לשבת. מגיעים הם למאפייה ויוצאים משם ובידיהם שתים עשר חלות חמות שבזה הרגע יצאו מהתנור. בדרכם רואים הם אדם עני המחזר על הפתחים, שלא עלה בידו להשיג את כל צורכי השבת. יושב הוא בקרן זווית ומביט בבושה על עוברי האורח האצים ורצים בדרכם לביתם עמוסים בכל טוב. ראה זאת האב וניגש לעברו יחד עם בנו. שאל אותו האב לשלומו, ומשהבין שאין לעני ולאשתו חלות לשבת, העניק לו בשמחה שתי חלות מתוך השתים עשרה שקנו, ברכו אותו בברכת הצלחה ושבת שלום והמשיכו בדרכם. פנה האב לבנו ושאל אותו: "היודע אתה כמה חלות נשארו לנו"?. "עשר חלות"! השיב הבן בבטחה. "האם אתה בטוח בני"? שאל האב בשנית. "כן" ענה הבן ופרט, "קנינו מהמאפייה שתים עשרה חלות, נתנו לעני שתי חלות, מה שאומר שנשארו לנו עשר"... חייך האב לבנו וענה לו, "האמת, שנשארו לנו רק שתי חלות".. "אבא, איך זה יתכן?" נזעק הבן.. והאב הסביר, "את החלות שכעת יש עמנו, נאכל בסעודות השבת. ועד מוצאי השבת לא יישאר מהם כלום. אך אותן חלות שהבאנו לעני נשארות עמנו לעד! קיימנו בהן את מצוות הצדקה החשובה, שנשמרת לאדם לזכות לעולמי עולמים". "ואם כן" סיים האב, "מה שבאמת נשאר לנו זה רק שתי חלות"...

מה שנשאר לאדם זה רק את המצוות שאותן קיים בעולם הזה. רק את השק שלתוכו אסף מצווה אחר מצווה לוקח הוא למעלה. מעבר לכך לא נשאר כלום...

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

הטלית נשארה שלמה!

את הסיפור המופלא הבא, סיפר הרב אלימלך בידרמן מלעבלוב, ששמע מפי הרב מנדל אקשטיין מבני ברק. הרב אקשטיין מומחה בהעברת ארונות קבורה מארץ לארץ.

מעשה ביהודי מבוגר מבני ברק, שבימי השואה, בהיותו נער, ברח עם אביו מפולין לסמרקנד, כמו יהודים רבים שנסו על נפשם. אביו של אותו יהודי, לא החזיק מעמד ימים רבים בשל מחלה בלבו והוא נפטר בגיל צעיר. לפני מותו ביקש מבנו, שלאחר שיירגע המצב, יעלה אותו לקבורה בארץ ישראל.

לאחר 70 שנה, כשאותו נער כבר התקרב לגיל 90, החליט שהוא צריך לקיים את צוואתו של אביו. ניגש לרב אקשטיין והעביר אליו את כל המידע שהיה ברשותו על קבר אביו בסמרקנד. והרב אקשטיין אכן נסע לשם ומצא את הקבר. כשנפתח הקבר, נדהם לגלות שהטלית עמה נקבר אותו אדם, נותרה שלמה. הוא חשש להמשיך את פעולת העברת  העצמות,  שכן  טלית  בד  היא  הראשונה  להיאכל  בקבר, וכיצד ייתכן שנותרה שלמה במשך 70 שנה?

בסיום המלאכה נטמן האב, שגופתו לא נותרה שלמה, בבית  העלמין "ארץ החיים"  בעיר בית שמש.  בהלוויה השתתפו  רבנים חשובים,  והרב אקשטיין  שטח  בפני  אחד  מהם את סיפור הטלית.  הרב  שנדהם  אף הוא,  לקח  את  הבן  הזקן לשיחה. תחילה רק אמר האיש שאביו היה איש חסד ותלמיד חכם, אולם הרב  הבין שצריך להיות סוד גדול  יותר מאחורי עניין הטלית. "אולי בכל זאת תיזכר במשהו" והבן אכן נזכר: "מהרגע שאבא לבש את הטלית, קיבל על עצמו לא לדבר דברים בטלים". "זה הסוד", פסק הרב. "וזה סודה של קבלה טובה", פסק הרב בידרמן. אותו אדם קיבל על עצמו קבלה טובה שעמדה לו לזכות!

על אף שבישראל מקפידים שלא לקבור עם טלית, פסק הרב דין שונה למנוח, והורה לקבור אותו עם הטלית המופלאה.
פורסם בהידברות: http://www.hidabroot.org/he/article/76690





המעשה הזה הזכיר לנו עוד נס מדהים שקרה בזכות מצוות הציצית:


 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]

-

יום חמישי, 3 באפריל 2014

לקיים מצוות בדיבור

וְרָאָה  הַכֹּהֵן,  וְהִנֵּה  נִרְפָּא  נֶגַע  הַצָּרַעַת  מִן  הַצָּרוּעַ!   (פרק יד פסוק ג')



כידוע נגע הצרעת מגיע על כך שהאדם לא משגיח על דיבורו, ובקום לנצל את דיבורו לתועלת, אף מקלקל הוא וגורם נזק.

כפי שמסביר זאת ה"אורחות צדיקים" בשער לשון הרע:

"צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול האדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות ורכילות וליצנות וחניפות ושקר וכיוצא באלו. וכל אלו עבירות גדולות, אין רווח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצווה? הלוא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים. והם אינם יודעים אשר מקור המצוות קרוב להם מאוד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא הלשון.

וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות. ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות. ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים". עכ"ל.

כל כך הרבה מצוות יכול אדם לעשות ע"י דיבורו, אך בחוסר מחשבה יכול להרוס וליצור דברים שליליים. וצריך אדם לזכור זאת בכל פעם שאומר בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה, לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שְּׁמֶךָ" במילים "לְהוֹדוֹת לָךְ" יזכור את מעשה מרים אחות משה (במדבר יב). וידע, שלא נברא לו פה לאדם, אלה בכדי להודות להקב"ה. (האר"י הקדוש)

 

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

הצעה שלא ניתן לסרב לה!

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה.. (לח פסוק כא')



מפרש רש"י: "המשכן משכן" [נאמר] פעמיים, רמז לבית המקדש שנתמשכן בשתי חורבנות על עונותיהן של ישראל!

המגיד מדובנא הטיב לבאר את העניין במשל נפלא: בעיר אחת גר עשיר גדול בעל נכסים ועסקים רבים. לאיש הייתה בת יחידה כלילת המעלות. חיפש העשיר חתן לבתו ומצא בחור מופלג בתורה וביראת שמים אלא שהיה הבחור עני  מרוד - בן עניים.
השכיל אבי הכלה להביט על מעלותיו של הבחור ונוכח לדעת כי אין כמותו בכל העיר, על כן גמר בליבו כי אותו ייקח לחתן. כעבור ימים אחדים נערכו התנאים ברוב פאר והדר. בעיצומה של השמחה פנה אביו של החתן אל אבי הכלה ושאל: מנהג מקובל בעת כתיבת התנאים, להתחייב על סכום כסף כביטחון לקיום התנאים, האם גם אתה יכול להתחייב כן? וודאי - השיב העשיר - אני מתחייב לתת סך של מאה זהובים (סכום עתק) כעירבון לקיום התנאים..

אחד הקרובים של העשיר שמע את השיחה, ושאל את חברו: "אני לא מבין מה קורה כאן?! מדוע אין העשיר גם הוא מבקש דמי ביטחון ממחותנו העני?!. "שוטה שכמותך" - השיב החבר - האם יתכן שהעני יצא מדעתו לבטל שידוך עם עשיר כזה?! האם צריך עירבון לכך?!

לימים, בטיפשותו, ביטל העני את השידוך!... וכן הוא גם הנמשל: המשכן הוא כעירבון שנתן הקב"ה לעם ישראל על קיום הבטחתו לבנות להם את המקדש השלישי שעתיד לבוא, אבל מבני-ישראל לא ביקש מאומה כעירבון, שהרי לא יעלה על הדעת שהם אלה שיפרו התקשרות כזו עם מלכו של עולם?!

וזהו מה שכתוב בנחמיה שמתוודה על חורבן בית המקדש (א ז'): "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ". אנו לקחו משכון מאת ה' (שמות רבה נא ג') אולם נתהפך הדבר ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר ציווה הקב"ה ע"י משה עבדו"...

"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה"

כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה! (פרק לט' פסוק מב')


בפרשה זו מספרת לנו התורה על פקידת (ספירת) משקלי התרומות שהגיעו למשכן: משקל הזהב, הכסף והנחושת. עם ישראל מתנדב למשכן בלב רחב ותורם מכספו ומזמנו, וזאת בשל הסיבה שידעו את ערך המצווה העצומה של בניית המשכן והשראת השכינה בעם.

לפעמים תענוגות החיים מונעים מאתנו להתאמץ ולהשקיע בקיום המצוות, ואנו לא מבחינים בערך העצום שיש לנו מכל מצווה ומצווה בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא.

מסופר על איש עסקים עשיר שיצא למסחר בארץ רחוקה.