אל האמת והצדק

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  (פרק לב פסוקים ד' ה')

משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפא אותו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו.

ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וצוה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה. מובן מאליו שתכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.

כשהגיע  העת לעשות סעודת הודיה לה' יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גרש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר" שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לישב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר.

כן הוא העניין בהנהגת הקב"ה את העולם! גם אם לפעמים נדמה לנו שיש פה איזה עוולה או חוסר צדק, נדע שחסר לנו כמה וכמה ידיעות בכדי לראות את התמונה באור הנכון. ומיד נזכור ש"הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט! אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא!

שמור אחד וקבל פי שלוש !

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'! (פרק כה פסוק ג'-ד')

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.?. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים ! (פרק כה פסוק כ'-כא')

התורה מצווה ומבטיחה שבעת שעם ישראל יכנס לארצו, הוא רשאי לעבוד את אדמת הארץ שש שנים, ובשנה השביעית מחויב הוא לשבות מעבודת האדמה במשך שנה תמימה. ועל כך מבטיחה התורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה' כא'). כלומר התורה מבטיחה למי ששומר את שנת השמיטה ברכה גדולה של פי שלש תבואה. נס מעל החוקים הרגילים של הטבע.

רבים הניסים הגלויים המתרחשים לאותם אנשים המקבלים על עצמם את מצוות השמיטה אף בימינו, למרות שכיום מצוות השמיטה היא לא מן התורה אלה מדברי חכמים (ילקו''י הלכות שביעית פרק א' ס''ט עמוד פא). כפי שידוע על החכם סלמן מוצפי זצ"ל שהיה בגינת ביתו זורע חיטים ומגדלם לשם מצוות מצה של פסח. עצם זריעת החיטים בכל שנה הייתה בכדי לקיים את מה שכתוב בתורה:  "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" וזאת על מנת שיזכה להפקיר את גינתו בשנה השביעית כפי שצוותה התורה. וידוע שבכל שנה הייתה גינתו מצמיחה יבול חיטים בכמות קבועה של 7 ק"ג. ואילו בשנה השישית היה היבול 21 ק"ג! בדיוק פי שלש מהכמות הרגילה. וברוב התפעלותו הלך לפרסם את  הנס  לכולם  בישיבה.

בנוסף מסופר על החקלאי נפתלי טובים ממושב נחלה, בהיותו חקלאי מתחיל וצעיר, קרא בתורה שצריך לשמור את השמיטה, והחליט לקיים מצווה זו. היה זה בקיץ של שנה שישית. החזון איש זצ"ל פסק שמותר לזרוע בשישית ירקות או תבואות שנועדו למאכל בהמה, אע"פ שהם ממשיכים לצמוח בשמיטה. נפתלי טובים תהה בלבו מה יזרע בשדהו בשישית, והחליט לזרוע 'כרוב קופנהגן'. כרוב בכללו שייך לתבואת חורף וזקוק הוא לקור. והזן של 'כרוב קופנהגן' זקוק לקור רב במיוחד. בקופנהגן קר מאוד, כידוע. אולם באין ברירה הוא זרע את שדהו בזרעי כרוב קופנהגן בקיץ של השנה השישית, והשמש הקופחת על ראשו הזכירה לו שהוא זקוק לנס. הקופנהגן של נפתלי טובים צמח! כרוב קופנהגן - בקיץ חם! הכרובים היו גדולים ויפים. מדריכי חקלאות היו המומים. סוחרים מכל הארץ הגיעו כדי לחזות בפלא וכדי לקנות ממנו במחיר משולש את הירק. אבל זה לא היה הסוף: מתחת לכל כרוב צמחו שני כרובים נוספים. חנן, אחד הסוחרים שהגיעו לקנות כרובים מנפתלי ראה את נס ה"פי שלש" וחזר בתשובה.

כיום הרב נפתלי טובים משמש כרכז של "המרכז הארצי לחקלאים שומרי שמיטה".

("המודיע הצעיר" שנת אלול תש"ס)  מתוך "מסע אל האמת" בהוצאת הידברות.

ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ !

וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם ! (פרק א פסוק לב')

מהו הדבר שבו עם ישראל לא האמינו?

רבינו חיים בן-עטר מסביר שמדובר על ניסי המדבר. שבהם הקב"ה נשא את ישראל, כמו אב שנושא את בנו, כמו שכותב הפסוק: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם.." (דברים א לא') ואף על פי כן עדיין לא האמינו.

האור החיים מביא משל למה הדבר דומה? לאב שהיה נושא את בנו על כתפו, וכל מה שהיה מבקש הבן מאביו בדרך להרים וליתן לו, היה נותן לו. ובעודו על כתפו של אביו, פגשו באדם אחד. שאל הבן את אותו אדם: ''הראית את אבי היכן הוא?'' כששמע זאת אביו, השליכו מעל כתפו ופגע בו הכלב ונשכו. אמר: ''הינך על כתפי וכל אשר שאלת ממני נתתי לך, ולבסוף הינך שוכח אותי ושואל היכן אני?! הריני משליכך לכלבים!''

וכן נאמר בישראל: כיון ששאלו לאחר כל הנסים והנפלאות שנעשו להם: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'' (שמות יז ז'), מיד גירה בהם את הדוב שנאמר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם'' (שמות יז ח').

בזכות מצווה אחת...

לצערנו התבשרנו בשבוע שעבר על האסון הקשה שאירע באולם השמחות "עדיה" ביבנה, שבו אישה אחת נהרגה ו-21 נפצעו עקב קריסה של גוף תאורה במהלך החתונה.



בשולי האסון באולם השמחות ביבנה, מתפרסם סיפורו של יקיר גואטה, שניצל מפציעה חמורה או ממוות, בזכות מצווה  אחת שקיים.

הפוסט (מאמר) שפרסם יקיר בדף הפייסבוק שלו מתאר את השתלשלות האירועים:



שלום לכולם, החלטתי להעלות את זה בעצמי כדי לעשות סדר בשמועות. השבוע הלכתי לחתונה של חבר ילדות שלי, מהחברים האלה שגדלים איתם ביחד ממש כמו תאומים.

היה אירוע מדהים ושמח, בשלב מסוים אחרי המנה העיקרית, אחד האחים רצה שנלך לבר לשתות עוד כוסית.

אמרתי לו שכדאי שקודם  נעשה "זִּמּוּן" (משהו שאפשר לעשות רק כשיש שלושה גברים שאכלו ביחד), ונברך על המזון, אז שיישאר אתנו לברכה, מה שעד היום אף פעם לא התעקשתי לעשות. אז אחים שלי ואני עשינו את הזימון ובירכנו ברכת המזון..

ברגע שסיימנו לברך, הבר הפך למלכודת מוות והארוע המשמח הפך לטרגדיה נוראה. והכל  קרה  מטרים  מאיתנו,  בדיוק במקום שבו היינו אם היינו הולכים לבר...

אני לא מבין בניסים או בחשבונות שמיים, אני רק יודע שכנראה שקיבלנו את החיים שלנו במתנה. אני מפרסם את זה כדי שיידעו שאני לא איזה דוס או אברך גדול, גם אני חוטא ולא תמיד מקיים מצוות. אני בסך הכל בן אדם פשוט שעשה מצווה אחת קטנה. רק כי הוא החליט להגיד תודה על המזון שהוא אוכל. אז תודה על המזון ועל המחיה... ע"כ

דע! כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלה הקליפה גוברת ''מאוד מאוד'' עד אין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואלו היית שם באותם הדורות הקדומים, היו מעשיך וחכמתך נפלאים יותר מכמה צדיקים ראשונים

(רבינו האר''י ז''ל בשער הגילגולים).

מבצע אפוד מגן

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם.. (במדבר פרק טו' לז'-לח')

מובא בגמרא (מנחות מ.) : בא מלאך לרב קטינא ושאל אותו למה הוא אינו לובש ציצית? [למרות שרב קטינא היה עם בגד שלא מחוייב בציצית (בגד ללא ארבע כנפות)]

ענה לו רב קטינא: "מה אתם מענישים על כך שאדם הולך בלי ציצית?" ענה לו המלאך: "בזמן שמידת הדין מתוחה ויש חרון אף, מענישים!"...

כלומר המלאך מסביר לנו שהציצית קטן היא כמו אפוד מגן ששומר על האדם, ואם אדם נמצא ח"ו בסכנה, הציצית שהוא לובש גורמת לזכויות שעוזרים להצילו מהסכנה. ואכן סיפורים רבים של אנשים שחיים בזמנינו, מעידים על כך שזכות לבישת הציצית במשך היום, הצילה את חייהם.

שרון נחשוני מנס ציונה, קיבל על עצמו מצוות ציצית שבועיים לפני תאונה מחרידה, שבה הוא ריסק כמעט את כל גופו, והיה מוכרז כמת במשך 17 דקות (מוות קליני). המדהים הוא, ששרון חזר לחיים. כל גופו נפגע והתרסק בתאונה, חוץ ממקום הציצית במרכז גופו, שנותר שלם ללא פגע!

( ראה סרטון למטה! )

חייל מירושלים לאחר שבת שבה התחזק וקיבל עליו מצוות ציצית, הגיע ביום ראשון לתחנת האוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים, שם זיהה מחבל שנעמד כ-10 מטר מהתחנה שהייתה מלאה באנשים. בלי לחשוב הרבה, רץ הוא לכיוון המחבל בעודו שולף את הרובה בכדי לפגוע בו. המחבל שראה זאת, פוצץ את המטען שהיה על גופו ברגע שהחייל היה כבר ממש לידו, אנשים שהיו בתחנת האוטובוס כ-10 מטר משם נהרגו בפיצוץ, אך החייל שהיה ליד הפיצוץ, חטף רק כמה רסיסים ברגליו, וגופו היה שלם! מקום הציצית נותר ללא פגע!

בחור צעיר שהגיע לקבל טיפול כימותרפי בבית החולים, נתבקש להוריד את הציצית שלבש לפני קבלת הזריקה, בטענה שהיא לא סטרילית. הבחור לא ויתר, ואמר שאינו מוכן להוריד את הציצית, שהייתה חדשה ונקייה. האחות אמרה שהיא לא מוכנה לתת לו טיפול, והצעיר נשאר מחוץ לחדר. רופא שעבר במקום והתערב בנעשה, יצא מהחדר נרעש, תוך שהוא פונה לבחור ואומר לו, שאם היה מקבל את החומר שהיה במזרק,היה הוא מת במקום! וההתעקשות שלו על קיום מצוות ציצית, למרות בקשת האחות שמרה עליו בחיים.

 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 

בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

החיים תפקיד!

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוקים ( בראשית פרק מה פסוק ח')

- "והערב נא" / הרב ארז חזני -

סיפר אחד התלמידי חכמים: בחצות לילה בעודי שוקד על דלתות התורה, נשמעו דפיקות מבהילות על דלת ביתי. ניגשתי לפתוח, והנה רואה אני לנגד עיני שני שוטרים חמורי-סבר! "במה אוכל לעזור לכם?", שאלתי. "ארוז נא בזריזות את חפציך ההכרחיים, אתה מגיע עמנו כעת למעצר!", הודיעו השוטרים, וחשכו עיני. "על מה ולמה?", זעקתי, אך השוטרים לא שעו אל דברי, ובקרירותם נטלוני לרכב המשטרה.

ישבתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, "מה פשעי ומה חטאתי על כי נגרם לי כל העוול הנורא הזה"... לאחר נסיעה ממושכת עד לעיר אשקלון, הובלתי לתא-מעצר בבית הכלא "שיקמה".

בחדר שאליו הובלתי, פגשתי אדם נוסף הממתין אף הוא למשפטו. האיש מביט בי ומשתומם (מחמת המראה המכובד) - "מה הביא את כבודו לכאן", שאל. -"האמן לי, איני יודע מאומה, פשוט גררו אותי לכאן, על לא עוול בכפי", (כפי שכולם טוענים). "ומה אתה עושה פה?", שאלתיו. השיב הלה: "נתתי כמה סטירות לארוסתי. היא לא הלשינה, אלא השכנים. בע"ה אצא מכאן ואשאנה בקרוב לאשה".

"מדוע הכית את ארוסתך?", המשכתי להתעניין, והחל האיש לספר, כשח לפי תומו: "ראה נא, לפני

כמה שנים נשא אחי אשה ונולד לו בן. שמו של הבן הוא 'יוחנן', על שם אבי המנוח, ולכן יש לי חיבה מיוחדת לילד יקר זה, וגם הוא קשור אלי מאד. והנה, לפני מספר חודשים הלך אחי לעולמו, ונותרה אשתו גלמודה וענייה, יחד עם בנה היתום. מכיון שאני אדם אמיד מאד, וטרם זכיתי להינשא, חשבתי שאולי כדאי שאעשה חסד עם אלמנת אחי המנוח, ואשא אותה לאשה, וכך אזכה לגדל גם את יוחנן האהוב כבן... לשמחתי נענתה גיסתי להצעה, ואי"ה במוצאי שבת הבאה אשאנה כדת משה וישראל. ולמה הכיתי אותה? ובכן, אתמול היא נתנה סטירות לילד הקטן, וגם אני השבתי לה כמה סטירות..."

שמעתי את דבריו, והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. "יקירי האהוב, כיצד עולה על דעתך לעבור על איסור תורה כה חמור שיש בו חיוב כרת, הלא זו אשת אח שיש לה בנים..." (דברים כה ה').

אך הלה בשלו: "זו סתם חומרא של כמה רבנים. דוקא שמעתי כי זו אפילו מצוה גדולה - מצוות "יבום". שמעתי גם כי ישנם רבנים ("רע-בנים" רפורמים) שיסכימו לערוך לנו חופה וקידושין... אחת היא לי, אצא מן הכלא ואשא אותה לאשה, ואגדל את היתום במסירות".

מיודענו התלמיד חכם כבר הבין מדוע הביאו אותו לכאן על לא עוול בכפו! הוא כבר ידע במדוייק איזו משימה עומדת לפניו בזה הלילה!

במשך כל הלילה לא עצמו השניים את עיניהם. השיחה ביניהם התארכה למשך שעות ארוכות, עד לנץ החמה. ובזכות לשון הלימודים של אותו תלמיד חכם, סבלנותו ונעימותו, הצליח למצוא מסילות בלבבו של האסיר, עד שלבסוף עמד והכריז: "הצלחת לשכנע אותי כבוד הרב. אני נשבע לך - מיד כשאצא מכאן אבטל את נישואיי עם אשת אחי!"

החלפנו בינינו מספרי טלפונים, ולפתע נכנסו אנשי רשות בתי-הסוהר. "אלפי סליחות... אנו לא יודעים כיצד להתנצל בפניך. אירעה כאן טעות נוראה", אמרו האנשים. אך הופתעו עד עמקי נפשם כאשר שמעו את תגובתי: "אינכם צריכים להתנצל כלל. לא אתם הבאתם אותי לכאן... עתה רק תעזרו לי לשוב לביתי...".

האנשים עמדו משתוממים לנוכח האצילות המופלאה של התלמיד חכם, והחזירו אותו אחר-כבוד לביתו.

במהלך הימים הבאים המשכנו לשמור על קשר, ואכן ביטל האיש את חתונתו, ועתה נמצא בתהליכים מתקדמים של תשובה... זכיתי להבין היטב מדוע ההשגחה גלגלה אותי עד לבית הכלא באשקלון - כדי להציל נפש תועה מאיסור כרת ולהשיבה אל אבינו שבשמים!

לא מושפע מאחרים

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה.. (פרק נ פסוק יט' כ')

כותב על כך רבי עובדיה ספורנו: הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו, ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם? כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק! עכ"ל.

אחיו של יוסף בטוחים שלאחר שמת אביהם, כעת תבוא ההזדמנות של יוסף לנקום על מכירתו. אך יוסף עונה להם בתמיהה, "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי?" איך יתכן שאדם במעשיו יוכל לגרום רעה לאדם אחר אם לא רצונו של ה' יתברך? הרי עובדה שאתם חשבתם עלי רעה ולא הצלחתם, כי אלוקים חשב עלי לטובה. אז איך אתם חושבים שעכשיו אני יצליח לגרום לכם רעה במעשי?

ברגע שאדם מקבל את העובדה שאין אדם שיכול לעשות לו רע, אלה אם זהו רצונו של הקב"ה, הוא מבין שבני האדם והמקרים הרעים שקורים, אלו רק שליחיו של הקב"ה, ולכן לא שייך לבוא אליהם בטענות. משל לאדם שקבל מכתב מחברת החשמל עם התראת ניתוק, ורץ אחר הדוור שהביא את המכתב בכדי להכותו.. אל תאשים את השליח! פשפש במעשיך וראה האם "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א יב'). שלם את החוב ותפטר מהשליח!

"לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם"

"קטסטרופה", כך מגדיר יהודה הלדסהיים, חובש 'איחוד הצלה' בראשון לציון שנקלע לתוך קו האש יחד עם עשרות שכנים בבניין מגורים במרכז העיר, שנעתקה נשימתם למול גודל הנס שאירע להם, אך לא פחות מכך הם נאחזו חרדה עמוקה ממה שחלילה יכול היה להתרחש בבניין שלהם.
"זו הייתה אזעקה כמו כל האזעקות שהיו בשבוע האחרון באזור ראשון לציון", משחזר הלדסהיים בראיון ל'בקהילה', "לא חשבנו שזה משהו יותר, אבל למרבה הנס, הפעם ראינו את ההשגחה הפרטית איך יש שמירה מיוחדת על עם ישראל. כשהגענו למקום ראיתי ממש ליד בלוני הגז של הבניין, מטר ליד, שוכבת לה פצצת גראד שלמה. אני לא רוצה לחשוב אילו מימדי אסון היו כאן אילו הפצצה הייתה מתפוצצת ועמה בלוני הגז. רק מלחשוב על זה כולנו מלאי חרדה.
"מדובר בנס גלוי שאין לו כל הסבר אחר", אומר הלדסהיים, "הרקטה שנפלה בחצר

הבניין לא התפוצצה למרות שנפלה על שטח מרוצף, ולא רק זה, מסביב גם היו חלקים רבים של טילי כיפת הברזל, שנפלו על מקום שרק לפני כמה שניות היו בו עשרות מילדי השכונה, ילדים ששמעו להוראות פיקוד העורף והצליחו להיכנס במרוצה למרחב מוגן ולא נפגעו פיזית. הענקנו במקום סיוע לשמונה נפגעי חרדה במצב קל, מרביתם ילדים שנבהלו עקב האזעקה ונפילת הרקטה בסמוך למקום בו שהו לפני רגע".

הלדסהיים מדגיש כי הפעם ראו את הניסים במוחש: "אני מגיע למקומות רבים ובפרט בשבוע הזה של המבצע, אבל הפעם כשהתושבים יצאו מהבית וראו מה שקרה להם, חלקם לא יכלו לעמוד מרוב בהלה וחרדה, ולכן היו פגועי הלם רבים שהיינו צריכים לטפל בהם. אנשים לא האמינו למה שהם ראו, אבל מבחינתי זה רק מעצים את גודל הנס ואת החובה שלנו להודות להשי"ת על הנס הגדול.
"ככלל, אחד כמוני שמסתובב בשטח להושיט עזרה רואה מדי שעה בשעה את הניסים הגדולים ואת ההשגחה הפרטית, אבל הסיפור הזה אותו חוויתי בחצר בניין המגורים בראשון לציון, זה משהו אחר בכלל, זה נס מופלא ביותר, עד כי מצמרר לחשוב מה יכול היה להיות אלמלא פצצת הגראד הייתה נוחתת בשלמותה"..

 



 

מתרגלים לריח הרע..

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם!  (יא פסוק מג')

בגמרא מובא (יומא לט.), תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (יא פסוק מג') אל תקרי ונטמאתם לשון טומאה, אלא ונטמטם לשון טמטום.
ואמרו חכמים, אם אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מטמא עצמו בעולם הזה, מטמאים אותו לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים, "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (שם), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מקדש עצמו בעולם הזה, מקדשים אותו לעולם הבא.

כתב החפץ חיים משל למה הדבר דומה: לסוחר שהיתה לו חנות של בשמים, לימים ירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות לממכר עורות המעלים ריח רע. בתחילה קצה נפשו של האיש מצחנת העורות שבחנותו, אולם כאשר התרגל במסחרו וישב שם יום ולילה, לא חש עוד בסירחון העורות, ונדמה היה לו כי הוא בעל חנות לעורות מבטן ומלידה.

כן הוא הנמשל: מי שאינו נזהר מלאכול מאכלות אסורות עד שרגיל הוא בכך, עד שליבו ונפשו מיטמטמים והולכים, וכבר אינו מרגיש בסירחון הנבלות וטרפות הבאות לפיו, וקשה לו לפרוש מהן...