‏הצגת רשומות עם תוויות שמיני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שמיני. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

מי מוכן להתחייב?

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:


כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם, וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם, וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם, וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. (יא א'-ח')


בפרשתנו ה' מצווה את משה ואהרון ללמד את בני ישראל, אלו חיות ובהמות באפשרותם לאכול. אלו חיות ובהמות נחשבות לטמאות, ואלו נקראות טהורות. מסבירה התורה שישנם שני סימנים שהופכים חיה או בהמה לטהורה,
והם: א. מפריס פרסה  (הפרסות ברגל שסועות)   ב. מעלה גרה  (העלאת המאכל שנית לאחר בליעתו). לאחר מכן מפרטת התורה עוד ארבעה סוגים של בעלי חיים (גמל, שפן, ארנבת, וחזיר), אשר יש להם אך ורק סימן טהרה אחד, ולכן הם טמאים ואסור לאוכלם.

ונשאלת השאלה: הרי ברור לנו מהכתוב, שמה שהתורה התירה באכילה, זה רק בעל חיים אשר יש לו את שני הסימנים של הטהרה המוזכרים (מעלה גרה ומפריס פרסה). אם כן לאיזו סיבה מוסיפה התורה ומציינת את ארבעת בעלי חיים הנ"ל שיש להם רק סימן טהרה אחד, ולכן הם לא כשרים לאכילה? הרי ברגע שהתורה אומרת שצריך שני סימנים, ברור לי שאחד מהם זה לא מספיק!

ועוד, ידוע שאין בתורה ואפילו אות אחת מיותרת, אם כך, מה מיוחד בחיות אלו, שהתורה מתעכבת ומציינת אותם??

התשובה מדהימה ביותר! התורה מגלה לנו חוק שקיים בטבע. שכל החיות בטבע הם או עם שני סימני הטהרה ביחד, או בלי שום סימן טהרה. חוץ מארבעת בעלי החיים שהתורה מציינת. יותר מארבעת אלפים מיני חיות ובהמות בעולם, ואף פעם לא נמצא בעל חיים נוסף שיש לו רק סימן טהרה אחד בלבד.

אם מחר ימצא מישהו ביבשת נידחת איזה סוג חיה שהיא או מעלה גרה או מפריסה פרסה, יש כאן סכנה לאמיתות של התורה.

אך לא יתכן שימצא מין נוסף! כי התורה היא דבריו של בורא העולם, שיודע כל מה שיש בעולמו.

ועוד אמרו חז"ל בברייתא (ספרי, פרשת ראה): "אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר היה? [האם משה רבינו היה צייד או זואולוג? מהיכן ידע את המבנה הפנימי והחיצוני של כל החיות והבהמות בעולם?] אלה עונה רבי עקיבא: מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים!

פסוק לאחר מכן אומרת התורה:

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. (פרק יא פסוק ט')

התורה מלמדת אותנו על כך שנדרשים שתי סימנים בכשרותם של הדגים: א. סנפיר ב. קשקשת, בהעדרו של אחד מהם, הדג טמא. אם אדם נמצא במסעדה והגישו לפניו דג שהוא מזהה עליו קשקשים, אך הוא לא יודע אם היה לו סנפיר מה יעשה? אומרת המשנה (נידה נא:) "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת." חכמי המשנה מגלים לנו חוק בטבע, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר!

איזה מדען בימינו יכול לקום ולהתחייב על דבר כזה, שלא ימצא בעתיד שום דג עם קשקשים בלי סנפיר?


כיום ידועים לנו כ 30,000 מינים של דגים ואין בניהם אפילו אחד שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר! דבר זה מוכיח לנו שגם התורה שבעל פה ניתנה מבורא העולם,  כי רק בורא העולם יכול  לדעת פרט  זה.

יום שלישי, 21 באפריל 2015

צאי לך בעקבי הצאן!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (פרק טז פסוק א')


פרשת אחרי מות פותחת בהזכרת מיתתם של שני בני אהרון - נדב ואביהו, שנפטרו בעת שהקריבו מדעתם אֵשׁ זָרָה (קטורת), למרות שזה לא הופיע ברשימת הקורבנות שקיבלו ממשה רבינו. מיתת בני אהרון היתה מאוד טראגית לעם ישראל גם משום שהם היו צדיקים גדולים, וגם משום שהעיתוי, יום חנוכת המשכן, היה יום מאוד שמח ומרגש ולא מתאים לבשורות מהסוג הזה. משה רבינו מנחם ומרגיע את אהרון אחיו ואומר לו: תדע לך אחי, שבניך עשו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת, והם אפילו היו יותר צדיקים ממני וממך..!

מיתת בני אהרון נקבעה לזיכרון בכל שנה ושנה, ע"י כך שבתפילת שחרית של יום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות. וכותב על כך השולחן ערוך (סימן תרכא): "וזכרון מיתת בני אהרן מסייע לכפרת ישראל, שמיתת הצדיקים מכפרת. וראוי לכל איש להצטער ולהוריד דמעות על מיתתם..". כלומר, בגלל שביום כיפור כל אדם צריך להצטער ולחפש כפרה על מעשיו, תיקנו לנו שנזכיר את פטירת בני אהרון הצדיקים. ובעת שנצטער על מיתתם, נזכה לכפרת עוונותינו. כי הרי מיתת הצדיקים מכפרת (כפי שמובא בזוהר אחרי מות נז:).

ונשאלת השאלה: מדוע נקבע בכל שנה לבכות ולהצטער דווקא על הצדיקים נדב ואביהו? הרי אנו כמעט ולא יודעים עליהם ועל חייהם כלום. יותר קל היה לנו להצטער על פטירת אברהם אבינו או משה רבינו, שחייהם מפורטים לנו בתורה. או שאולי עדיף שנבכה ונצטער על הצדיקים שנפטרו בדורנו, שהכרנו אותם ואנו עדיין מרגישים את האובדן ואת החיסרון שבהסתלקותם.. מה מיוחד בבני אהרון שדוקא להם אנו עושים הספד שנתי קבוע?

בגמרא (ערכין יז.) מפרש רש"יעל הפסוק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כד ו'). "זה דור דורשיו - הקישה התורה דור לדורשיו". כלומר קיים קשר ישיר בין הרמה של המנהיגים, לרמה של האנשים שבאותו הדור (גמרא שם). אם ראית דור שהמנהיגים בו מעולים, תדע שאף הדור הוא ברמה גבוהה. ואם ראית דור שהמנהיגים שלו הם ברמה נמוכה, תדע שגם הרמה של האנשים שבדור נמוכה.

ושמעתי חידוש נפלא [ואינני זוכר את מקורו] שאומר, שכולנו עדים למציאות של ירידת הדורות, ובכל דור שעובר ישנה ירידה שמתבטאת בכל התחומים הן בעם והן במנהיגים. ולכן לא לשוא בכל שנה אנו בוכים דוקא על פטירתם של נדב ואביהו. כי באותו הדור של המדבר, נדב ואביהו היו עתידים לרשת את כיסאם של משה ואהרון. ואם התורה בעצמה מעידה על נדב ואביהו שהם היו ברמה יותר גבוהה מהרמה של משה ואהרון, אז יוצא שבמקום המהלך הטבעי של ירידת הדורות, היתה לנו כאן עליה! ועקב כך גם הירידה הכללית של הדורות בהיסטוריה היתה מתעכבת בדור אחד, וכך יוצא שהרמה שלנו היום לא היתה הרמה הנוכחית שלנו, אלה הרמה של אבותינו שהיא יותר גבוהה בדור אחד (כל כך משמעותי בדורות האחרונים). ולכן אמור להיות לנו קל לבכות ולהצטער על פטירתם של נדב ואביהו בכל שנה ושנה, כי בעצם אנו בוכים על עצמינו, שעקב פטירתם, הרמה שלנו ושל מנהיגינו יותר נמוכה. ע"כ.

מעבר לכך שאנו צריכים [ובצדק] לבכות על מצבינו, חייבים אנו גם להסתכל אחורה אל הדורות שעברו, ולנסות ללמוד מהנהגותיהם ומעשיהם. רק ע"י ההסתכלות וההתבוננות בדורות שעברו, נוכל לזהות את הפער ולדעת במה עלינו להשתפר. ועל כך כותב שלמה המלך: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים (כינוי לעם ישראל), [אם לא תדע באיזו דרך ללכת ועל פי איזו השקפה לנהוג, מרוב הבלבול שבדור], צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן [צא ולמד מאבות האומה שהיו רועי הצאן]. וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים [וחנך את בניך על פי ההשקפה והדרך של אבותינו ז"ל]" (שיר-השירים א ח').

ישנו מעשה על אדם חרדי שעלה לטיסה מניו יורק לישראל עם שני ילדיו. לצידם ישב עורך-דין חילוני מתל אביב שגם הוא חזר לישראל לאחר שביקר לצורך עסקיו בארה"ב. בכל מהלך הטיסה שם לב העורך-דין שילדיו של האב החרדי מנסים בכל הזדמנות למלא את רצון אביהם. בכל שלב התעניינו אם אביהם רוצה לשתות או לטעום משהו. בעת שלמד, השתדלו לא להפריע לו. ובעת שישן דאגו שיהיה לו שקט ונעים. לקראת הנחיתה העורך-דין לא התאפק ושאל את האב: שמתי לב שבכל מהלך הטיסה הילדים שלך עשו הכל בכדי למלא את רצונך, מה אתם עושים לילדים שהם כל כך מחונכים?!

ענה לו האב: זה פשוט! אנחנו מאמינים ומחנכים את ילדינו שההיסטוריה שלנו התחילה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של האלוקים, ולאחר מכן ההיסטוריה המשיכה עם אברהם אבינו ומשה רבינו, וישנה מציאות של ירידת הדורות, וכך כל דור שעובר הוא פחות איכותי מהדור הקודם. ככל שמתרחקים אנו מאבותינו וממעמד הר סיני, ישנה ירידה טבעית מדור לדור. ולכן בני מכבד אותי, כי אני דור אחד לפניו, ואני יותר קרוב לחוכמה ולתורה שניתנה בהר סיני.

ואילו אצלכם שחינכתם את בניכם שהאדם נוצר מהקוף, אז ככל שעוברים הדורות האדם נהפך ליותר מפותח ויותר משוכלל. ואם כן מדוע שהבן שלך יכבד אותך?, הרי אתה יותר קרוב לקוף ממנו, והוא כבר בן אדם יותר ממך..

אם נדע להסתכל אחורה ולהבין מי היו אבותינו, נדע גם למה לשאוף ולאיפה לכוון את מעשינו.

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.." שנזכה בקרוב בעז"ה!

יום חמישי, 20 במרץ 2014

לסמוך על הזדמנות נוספת ...

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (פרק י פסוקים א'-ב')



הפרשה פותחת במילים "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (פרק ט א'). זהו היום השמיני לאחר שמשה אומר לאהרון ובניו "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (סוף פרשת צו - ח לה'). אהרון ובניו מקיימים את הדברים כפי שאומר הפסוק "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה", ואז מגיע היום השמיני שהוא יום חנוכת המשכן.

יום שמח מאין כמוהו. יום שעליו נכתב: "[ש]אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ" (מגילה י:).

כמה חיכו עם ישראל ליום הקמת המשכן. כמה צפייה היתה בעם ישראל לאחר חטא העגל הנורא, לאחר שעם ישראל כבר חשב שהקב"ה לא יסלח להם לעולם, והם לא יזכו לראות את השראת השכינה כפי שזכו לראות אותה במעמד הר סיני. הנה כרגע יש משכן, ניתן להקריב עליו קורבנות שיכפרו על חטאי העם, ולכאורה הכל מושלם!

אלה שבשיאו של המעמד מתרחש דבר שאף אחד לא ציפה לו ביום כזה.. בני אהרון, נדב ואביהו שהם דמויות המפתח באירוע החשוב הזה, מוצאים את מותם בגלל שניסו לתרום מעצמם מעבר למה שנתבקש מהם. לכאורה בכלל לא מובן!

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: מעשה בשר אחד שרצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.

לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה...

לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש..! בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר... זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?!  ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?! ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא  אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...

כן הוא גם הנמשל אומר המגיד מדובנא: לאחר חטא העגל ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חנוכת המשכן נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו כל עם ישראל שניתן גם    למות למרות המשכן...

צריכים אנו ללמוד מכך מוסר לעצמינו, שגם אם לפעמים מתגנבת לליבנו מחשבה של "יהיה בסדר!" "אנחנו עם הקב"ה כבר נסתדר" הרי יש את יום כיפור בכל שנה, והרי תמיד נוכל לחזור בתשובה, אנחנו רק בני 20, 30, 40 ,50... אומר הקב"ה: נכון שנתתי לכם אפשרויות של כפרה, אך זה לא אומר שניתן לותר על הזהירות והשמירה מהחטאים.

נשמור על בריאות נפשנו ונפש ילדינו, לעיתים זה כבר מאוחר מידי בשביל ללכת לרופא!

מתרגלים לריח הרע..

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם!  (יא פסוק מג')


בגמרא מובא (יומא לט.), תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (יא פסוק מג') אל תקרי ונטמאתם לשון טומאה, אלא ונטמטם לשון טמטום.
ואמרו חכמים, אם אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מטמא עצמו בעולם הזה, מטמאים אותו לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים, "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (שם), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מקדש עצמו בעולם הזה, מקדשים אותו לעולם הבא.

כתב החפץ חיים משל למה הדבר דומה: לסוחר שהיתה לו חנות של בשמים, לימים ירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות לממכר עורות המעלים ריח רע. בתחילה קצה נפשו של האיש מצחנת העורות שבחנותו, אולם כאשר התרגל במסחרו וישב שם יום ולילה, לא חש עוד בסירחון העורות, ונדמה היה לו כי הוא בעל חנות לעורות מבטן ומלידה.

כן הוא הנמשל: מי שאינו נזהר מלאכול מאכלות אסורות עד שרגיל הוא בכך, עד שליבו ונפשו מיטמטמים והולכים, וכבר אינו מרגיש בסירחון הנבלות וטרפות הבאות לפיו, וקשה לו לפרוש מהן...

לקבל ייסורים באהבה

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ... וַיִּדֹּם אַהֲרֹן!  (פרק י פסוקים ב'-ג')


מסביר לנו רש"י הקדוש, ש"אהרון קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל?