רק 2% סיכוי שיש רעל. לא תשתה?

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם! (פרק כט פסוק ט')

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" ודורשים חז"ל – ניצבים לדין בראש השנה!

רבי ישראל מסלנטר מתפלא בספרו ושואל: אינני מבין כיצד אנשים מתהלכים לפני ראש השנה בשאננות שכזו?! הרי הסבירות שתחייה קלושה למדיי, והנה ההזדמנות לשנות ואתה לא עושה מאומה?! גם אם זה לא נראה לך ויש אחוז סביר שזה יקרה חלילה האם לא תנסה להציל את חייך?!

משל למה הדבר דומה: לאחד  שהגיע לעיר וביקש לשתות והביאו לפניו בקבוק של מים מינראלים. כל הנוכחים שהם תלמידי חכמים מובהקים מצהירים בפניו כי המים טובים וראויים לשתייה ואף הן בכשרות מהודרת. והנה אחד שמעורער בנפשו אומר לו מזווית החדר: "אל תשתה אני שמתי רעל עכברים בפנים! - תדע! אם תשתה תמות!!!" אנשי העיר מיד ביטלו את דבריו שהנ"ל מאובחן כ"לא שפוי" בדרגה גבוהה...

שואל רבי ישראל: האם היינו שותים מהבקבוק?! האם היינו לוקחים סיכון של 2% שהם "לא שפויים" ושותים מהבקבוק?! בוודאי שלא!!!

וכן הוא הנמשל: האם בשביל 2% סיכוי שלא תחיה בשנה הבאה שווה לך להמשיך וללגום מהחיים ה"טובים" שיגדעו ממילא?! האם ניתן להיות שאננים ולהמשיך "לזרום" עם כולם?! בוודאי שלא!!!

זהו אם כן הזמן לעשות חשבון נפש להתחרט על העבר ולקבל לעתיד להיטיב את דרכנו. ועל ידי כך לזכות לשנה טובה ומבורכת!

הימור מסוכן

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ!   (פרק יח פסוק יג')

על פסוק זה היה הגאון הצדיק רבי ישראל מסלנטר מספר משל נפלא. משל למלך אחד ששלח את אחד מדוכסיו בשליחות למדינה אחרת. "תנאי אחד מתנה אני אותך" אמר המלך לדוכס: "כאשר תגיע לשם בשום פנים אל תסכים להתערבות עם אחד משרי המדינה".

הסכים הדוכס לתנאי המוזר ויצא לדרכו. כאשר הגיע לאותה מדינה, נפגש הדוכס עם שריה, וישב עימם לשיחה בנושאי המדינה.

"אדוני הדוכס" שאל אחד מהם: "האם נכונה השמועה כי אתה גיבן"?

"שקר הדבר"! אמר הדוכס. "מעולם לא הייתי גיבן"!

"הבה נתערב במאה אלף דינר שאכן גיבן אתה" אמר השר. "פשוט את חולצתך,  ונראה כולנו אם גיבן אתה או לא"!

נזכר הדוכס באזהרת המלך, אך מיד חשב בליבו: הרי איני גיבן, ותוצאת ההתערבות ידועה מראש מדוע לא אסכים? הסכים הדוכס ופשט את חולצתו ואכן ראו כולם שאינו גיבן. מיד שלשלו לידיו סכום של מאה אלף דינרים.

כאשר הגיע הדוכס חזרה למדינתו שמח ומאושר, בא לפני המלך וסיפר לו את כל אשר קרה..

"אבוי לי"! אחז המלך בראשו. "מה עשית"? הן אני התערבתי עם שרי המדינה ההיא בחמש מאות אלף דינרים כי לא יצליחו לשכנע אותך להסיר את חולצתך, לכן הזהרתי אותך. וכעת את הסכום הזה אני יגבה ממך...

כן הוא גם הנמשל - סיים רבי ישראל: על האדם מוטלת החובה לקיים את מצוות התורה בתמימות בלא מחשבות ובלא התחכמויות רק  כפי הכתוב עלינו לקיים ותו לא!

תרשום את המצווה על חשבוני!

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם!  (פרק כא פסוק א')

גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת.

ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, למרות שמנהגו לטול בשפע, כפי שנכתב בגמרא (שבת סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום.

בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקידוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק.

כשסיים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אוכל, משום שהיא מגיעה מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית. מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההידור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)