וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (פרק כו פסוק ב')
אדם המגדל בחלקת אדמתו את אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מצווה להפריש מהם ביכורים. ברגע שהוא רואה את ביכורי [ראשוני] גידוליו מתחילים לצמוח, עליו לשים עליהם סימן שיבדיל בינם לבין שאר הגידולים שיצאו בעתיד, ובהמשך לקטוף את אלו הפירות ולהגיע איתם לירושלים.
מגיע הוא אל הכהן שלוקח ממנו את הטנא עם הפירות, מניף ומניח לפני המזבח, ונותן לו את רשות הדיבור. פותח האיש את דבריו ומתחיל לצטט פסוקים שזכורים לנו מההגדה של פסח.. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.." מתחיל הוא בלבן הארמי שהיה חפץ להרוג את יעקב אבינו, הירידה למצריים לעבדות, והיציאה משם בניסים ונפלאות שהמשיכו עד הכניסה לארץ ישראל. ומוסיף ואומר: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". מניח שם את הסל משתחווה לפני ה' וחוזר שמח וטוב לב לביתו.
חז"ל מלמדים אותנו שמצוות הביכורים באה משום הכרת הטוב לבורא העולם, על כך שנתן לנו את בירכתו. אדם חרש את שדהו, טמן זרעים ברגבי האדמה, השקה וניכש עשבים ללא הרף. ולאחר זמן מה רואה הוא את ניצני פרות כל עמלו אשר עמל תחת השמש. הדבר הראשון שיכול להיכנס לראש האדם, שהנה כל מה שמתרחש כאן קרה בזכותי! "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז').. הרי הוא זה שעמל, חרש ועדר ללא הרף, מרגיש הוא שכל זה לא היה קורה אלמלא אשר עמל בשתי כפות ידיו. ועל כך באה התורה ומזהירה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"! (דברים ח יח'). הסכנה הכי גדולה לאדם זה לשכוח שבורא עולם הוא זה שהכל קורה בזכותו. אנחנו רק משתדלים ומנסים, אם האדם יצליח או לא, זה אך ורק בידי ה'!
בכדי להשריש באדם את התכונה הזו של האמונה שהכל מאיתו יתברך, מצווה אותנו התורה שברגע שאנו שותלים עץ כלשהו, פרותיו אסורים לנו בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. ומעבר לזה אפילו פירותיו הראשונים הם לא שלנו, נותנים אנו אותם לכהן. תתאפק! תוכיח שאתה יודע שזה לא שלך וזה לא ממך.. וכך מוכיח אתה שאינך כפוי טובה. כמו שמביא רש"י את דברי הסיפרי (רצט.) על הפסוק "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" (כו פסוק ג') מה אמרת אליו? שאינך כפוי טובה!
ולכן אדם שמביא את פרותיו לירושלים אל הכהן, פותח ואומר את אותם הפסוקים שכל מטרתם לומר "לא שכחתי מאיפה באתי"! אני יודע שלא הייתי עומד כאן עם סלסלת הפירות אם ה' לא היה מציל את יעקב אבינו מפני לבן. יודע אני ש"אִלּוּ לֹא גָאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, עֲדַיִן אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".
חובה על האדם להודות על כל מה שיש לו, ולבקש מה' שבטובו הגדול יסכים גם שזה יישאר אצלו בהמשך.
בטיול של תלמידים לפני כמה שנים, עצרו כולם לשכשך במימי מעיין שהיה שם באחד משמורות הטבע בארץ. למרות שהייתה השגחה של הורים מלווים, ושמירה ששכרו מארגני הטיול, ל"ע תלמיד אחד טבע במימי המעיין. באותו רגע התבטל הטיול וכולם חזרו שבורים לביתם. בהלוויה שנערכה למחרת עמד האב השכול ונשא דברי הספד על בנו. פתח ואמר שיודע הוא במדויק מיהו האשם במותו של בנו. עיני כולם נישאו אליו מחכים לשמוע את מוצא פיו. מי יודע? מעניין מיהו האשם? המנהל, השמירה, או שמה אחד ההורים המלווים?... "אני אשם במותו של בני"! אמר האב.. "אני האשם בכך שראיתי את ילדיי ואת כל מה שיש לי כמובן מאיליו. לפני כמה חודשים בראש השנה, שעמדתי בתפילה לפני בורא העולם, ביקשתי פרנסה, ביקשתי בריאות, רציתי לסיים את הבנייה של הבית, לקבל את הקידום בעבודה.. אך שכחתי את הדבר הכי חשוב! שכחתי לומר לבורא העולם תודה על הילדים שיש לי. תודה על אשתי, תודה על כל מה שכבר יש לי. ראיתי את כולם כמובן מאליו, משהו שהוא כבר שלי, שיש לי זכויות עליו.. לא ביקשתי שזה ישמר לי! לא ביקשתי שזה יישאר שלי גם בשנה הבאה! בטוח אני שאם הייתי מוריד דמעות על ילדי שישמר בריא ושלם, זה ודאי היה יכול להועיל..
צריכים אנו לפני יום הדין ביום ש-"עַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת" (מוסף של ראש השנה), צריכים אנו בראש ובראשונה, לא להיות כפויי טובה ולהגיד תודה על כל אשר יש לנו, לא לראות את הכל כמובן מאליו, ואז לבקש שזה יישאר לנו גם בשנה הבאה.
