זה הזמן לומר תודה

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (פרק כו פסוק ב')

אדם המגדל בחלקת אדמתו את אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מצווה להפריש מהם ביכורים. ברגע שהוא רואה את ביכורי [ראשוני] גידוליו מתחילים לצמוח, עליו לשים עליהם סימן שיבדיל בינם לבין שאר הגידולים שיצאו בעתיד, ובהמשך לקטוף את אלו הפירות ולהגיע איתם לירושלים.

מגיע הוא אל הכהן שלוקח ממנו את הטנא עם הפירות, מניף ומניח לפני המזבח, ונותן לו את רשות הדיבור. פותח האיש את דבריו ומתחיל לצטט פסוקים שזכורים לנו מההגדה של פסח.. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.." מתחיל הוא בלבן הארמי שהיה חפץ להרוג את יעקב אבינו,  הירידה למצריים  לעבדות,  והיציאה משם  בניסים ונפלאות  שהמשיכו עד הכניסה לארץ ישראל. ומוסיף ואומר: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". מניח שם את הסל משתחווה לפני ה' וחוזר שמח וטוב לב לביתו.

חז"ל מלמדים אותנו שמצוות הביכורים באה משום הכרת הטוב לבורא העולם, על כך שנתן לנו את בירכתו. אדם חרש את שדהו, טמן זרעים ברגבי האדמה, השקה וניכש עשבים ללא הרף. ולאחר זמן מה רואה הוא את ניצני פרות כל עמלו אשר עמל תחת השמש. הדבר הראשון שיכול להיכנס לראש האדם, שהנה כל מה שמתרחש כאן קרה בזכותי! "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז').. הרי הוא זה שעמל,  חרש ועדר ללא הרף,  מרגיש הוא שכל זה לא היה קורה אלמלא אשר עמל בשתי כפות ידיו. ועל כך באה התורה ומזהירה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"! (דברים ח יח'). הסכנה הכי גדולה לאדם זה לשכוח שבורא עולם הוא זה שהכל קורה בזכותו. אנחנו רק משתדלים ומנסים, אם האדם יצליח או לא, זה אך ורק בידי ה'!

בכדי להשריש באדם את התכונה הזו של האמונה שהכל מאיתו יתברך, מצווה אותנו התורה שברגע שאנו שותלים עץ כלשהו, פרותיו אסורים לנו בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. ומעבר לזה אפילו פירותיו הראשונים הם לא שלנו, נותנים אנו אותם לכהן. תתאפק! תוכיח שאתה יודע שזה לא שלך וזה לא ממך.. וכך מוכיח אתה שאינך כפוי טובה. כמו שמביא רש"י את דברי הסיפרי (רצט.) על הפסוק "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" (כו פסוק ג') מה אמרת אליו? שאינך כפוי טובה!

ולכן אדם שמביא את פרותיו לירושלים אל הכהן, פותח ואומר את אותם הפסוקים שכל מטרתם לומר "לא שכחתי מאיפה באתי"! אני יודע שלא הייתי עומד כאן עם סלסלת הפירות אם ה' לא היה מציל את יעקב אבינו מפני לבן. יודע אני  ש"אִלּוּ לֹא גָאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, עֲדַיִן אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

חובה על האדם להודות על כל מה שיש לו, ולבקש מה' שבטובו הגדול יסכים גם שזה יישאר אצלו בהמשך.

בטיול של תלמידים לפני כמה שנים, עצרו כולם לשכשך במימי מעיין שהיה שם באחד משמורות הטבע בארץ. למרות שהייתה השגחה של הורים מלווים, ושמירה ששכרו מארגני הטיול, ל"ע תלמיד אחד טבע במימי המעיין. באותו רגע התבטל הטיול וכולם חזרו שבורים לביתם. בהלוויה שנערכה למחרת עמד האב השכול ונשא דברי הספד על בנו. פתח ואמר שיודע הוא במדויק מיהו האשם במותו של בנו. עיני כולם נישאו אליו מחכים לשמוע את מוצא פיו. מי יודע? מעניין מיהו האשם? המנהל, השמירה, או שמה אחד ההורים המלווים?... "אני אשם במותו של בני"! אמר האב.. "אני האשם בכך שראיתי את ילדיי ואת כל מה שיש לי כמובן מאיליו. לפני כמה חודשים בראש השנה, שעמדתי בתפילה לפני בורא העולם, ביקשתי פרנסה, ביקשתי בריאות, רציתי לסיים את הבנייה של הבית, לקבל את הקידום בעבודה.. אך שכחתי את הדבר הכי חשוב! שכחתי לומר לבורא העולם תודה על הילדים שיש לי. תודה על אשתי, תודה על כל מה שכבר יש לי. ראיתי את כולם כמובן מאליו, משהו שהוא כבר שלי, שיש לי זכויות עליו.. לא ביקשתי שזה ישמר לי! לא ביקשתי שזה יישאר שלי גם בשנה הבאה! בטוח אני שאם הייתי מוריד דמעות על ילדי שישמר בריא ושלם, זה ודאי היה יכול להועיל..

צריכים אנו לפני יום הדין ביום ש-"עַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת" (מוסף של ראש השנה), צריכים אנו בראש ובראשונה, לא להיות כפויי טובה ולהגיד תודה על כל אשר יש לנו, לא לראות את הכל כמובן מאליו, ואז לבקש שזה יישאר לנו גם בשנה הבאה.

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע...

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ... (כח טו')

קוראים אנו השבת בחיל ורעדה את התוכחות והקללות שכתובות בפרשתינו, מה פשר תוכחות אלו ולאיזו תקופה נכתבו?

הרמב"ן בפירושו לפרשת התוכחה שנכתבה בפרשת בחוקותי כותב: "ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו... אבל הברית שבמשנה תורה [כאן בפרשתינו כי תבוא] ירמז לגלותנו זה שנגאל ממנו, לא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה" (רמב"ן, ויקרא כו טז'). כלומר, נבואת התוכחה שנכתבה בספר ויקרא התקיימה בחורבן בית ראשון, ואילו נבואת התוכחה כאן בפרשת כי תבוא, התגשמה בחורבן בית שני ועדיין ממשיכה להתגשם עד לביאת משיח צדקנו בב"א.  נביא את חלקם:

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ... יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ"

[העם שיחריב את בית המקדש השני ויפזר את עם ישראל בגלות, יהיה עם שלא הכרת עד לאותו יום. ואכן הרומאים היו עם שלא הכירו אבותינו עד לאותה תקופה]



"יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ"

[אכן הגיעו הרומאים מקצה הארץ (העולם נקרא ארץ בתורה) מרחק של אלפי קילומטרים, מה שלא היה מצוי בימים ההם, שעם נלחם בעם שמצוי כה רחוק ממנו]



"כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר"

[סמלם של הרומאים היה הנשר, דגל שנשאו איתם בכל מלחמותם]



"גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ"

[מעולם לפני כן לא שמענו את שפתם של הרומאים]

"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן"

[תרבות רומאית, של זלזול בזקנים ובחלשים, חוסר בושה ועזות פנים]

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=u7bL0eG4KKM[/embed]

-

"וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ  בָּהֵן"

[עם ישראל בטח בחומותיו שיגנו עליו מפני כל האויבים, עד לאותו רעב שהכניע את העם במצור של האויב]

"וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ"

[נבואה שלא ניתן היה להעלות אותה על הדעת, שתתרחש אצל יהודים רחמנים אך התגשמה כמו כל השאר (ראה יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים" עמוד שמה-שמו, על האישה מכפר בית אזובא)]



"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת"

[היציאה לגלות הייתה ע"י אניות למצרים]

"וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה"

[על פי ההיסטוריונים (שירר, מינטאר, תולדות עמ"י בימי קדם), בשוק של מצריים נמכר עבד יהודי במחיר מנה יומית של סוס!]

בהמשך הנבואות על החורבן, מתאר משה רבינו את היציאה לגלות שאנו נמצאים בעיצומה עד ימים אלו:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ"

[אין מקום ומדינה בעולם שלא הגיעו לשם יהודים במהלך הגלות]

"וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ"

[לאחר שחלק מעם ישראל חשב שיכול להיות נחמד בגלות בין הגויים, מהר מאוד הבין הוא את מה שהבטיח משה ש"בַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ לֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ"]

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=VgV_QdK7Zy0[/embed]

-

"וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה"

[(עד לרגע זה) בכל מקום בעולם תמיד ידברו על היהודים, רק מה שקורה אצל היהודים יתפוס את הכותרות ויהפוך לשיחת השבוע]



"וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ"

[עם ישראל מעולם לא עלה מעל כ 17 מליון איש! עם שהתחיל לפני הסינים ויש לו מצוות פרו ורבו היה צריך להיות כיום מיליארדים!!]

לנבואות קשות אלו יש סוף, וניתן לקבל נחמה מהמשך פסוקי הנבואה שמתארות את מה שמתחיל להתרחש מול עינינו בימים אלה:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [בתקופת הגלות] הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ [ותחזור בתשובה] כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ [חזרה לארץ ישראל] מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. [גם] אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ [בעז"ה לקראה הגאולה הקרובה]. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם!"

בכל יום יהיו בעיניך חדשים!

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ! (פרק כו פסוק טז')

– “והערב נא” / הרב ארז חזני –

על פסוק זה נשאלת השאלה: מדוע נכתב בתורה "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ"? הרי מדובר פה כ-40 שנה לאחר מעמד הר סיני?

ועונה על כך רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם" עכ"ל.

מעשה שהיה במוהל שהתקבל בביתו טלפון. מן הצד השני של האפרכסת בקע קול נרגש של יהודי שבישר על לידת בנו. "נשמח מאד אם כבודו יוכל למול אותו", ביקש האב כשקולו נשנק.

- "בשמחה רבה. באיזה יום הברית?"

מן העבר השני - דממה.

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חיכיתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב.

עתה גם המוהל היה נרגש מאד.

האב, שהתקשה לדבר, חזר פעמיים ושלש על כתובתו, עד שהמוהל הצליח לרושמה כיאות.

בהגיע יום הברית השכים המוהל קום לתפילת וותיקין. הוא קיבל בהבנה את בקשת האב לערוך את הברית בשבע בבוקר, הרי זמן כה רב המתינו וציפו לתינוק. גם אם היו עורכים את הברית בחמש בבוקר היה מבין לליבם.

בתפילת שחרית התחנן המוהל בלב הומה לריבון העולמים שהרך הנולד העומד להימול יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים, לתפארת בני משפחתו. בדרכו אל הברית כבר עלו בעיני רוחו דמויותיהם של בני משפחה הבוכים מהתרגשות, ובאזניו כבר שמע את עזרת הנשים הומייה מתמיד.

והנה, במהלך הברית לא הבחין המוהל בשום התרגשות והתפעלות מיוחדת אצל הקהל. הציבור ישב סביב השולחנות ודיבר על דא ועל הא. 'עשרים ושתים שנה!' הרהר המוהל בליבו, 'ונראה כי זו ממש ברית רגילה. אי אפשר להבין את העולם!'

עם סיום הברית הבחין המוהל בגדוד ילדים המקיף את אבי הבן. האחד קרא: "אבא, אני אקח את שלושת הקטנים למטפלת ואת יוסל'ה לגן. נעמי תשמור כאן על ארבעת הבנות". האחר ביקש: "אבא, ברכני נא שאזכה להיות גדול בתורה"... המוהל המשיך להאזין לדברי הילדים, ותצילנה אזניו..

הוא פנה עם האב לקרן זוית, "כבר חמשה ימים אני נרגש כפי שלא הייתי מעודי. עשרים ושתים שנה אמרת לי! כעת רואה אני שבלי עין הרע אתה מוקף בחבילי חבילות!"

"אם הובנתי שלא כיאות, אני מבקש את סליחתך", התנצל האב מעומק ליבו, "נשאתי את רעייתי לאשה לפני עשרים ושתים שנה. כן, נולדו לי כבר יותר ממניין ילדים, ברוך הוא וברוך שמו, ומה בכך?! היש בעצם קיומם כדי להפחית מעצמת שמחתי והתרגשותי? הרי זכיתי במתנה מופלאה, בן יהודי, נשמה טהורה וקדושה, אותה אגדל, בסייעתא דשמיא, לתורה לחופה ולמעשים טובים..."

נאה לסיים בדבריו של רבינו החפץ חיים, שמסר בשם אחד מגדולי הדורות הקודמים, כי שלשה דברים יעמיד אדם למול עיניו:

א. בכל יום יחוש כי הוא היום הראשון והאחרון בימי חייו, ועליו לנצלו כאדם שיורד לעולם ליום אחד בלבד, בו עליו להספיק ככל יכולתו. ב. כל דף גמרא (או עניין אחר שבו לומד), יחוש שזה הוא דף הגמרא היחיד שלמד ושילמד אי פעם. ג. לעולם ירגיש כי הוא יחיד בעולם כולו, בן יחיד בעולמו של הקב"ה, המצווה על לימוד התורה ובו תלוי כל העולם!

לא חסר סיבות לשמחה

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל ! (פרק כח פסוק מז')

עני אחד החל לקבץ נדבות והנה הצליח לקבץ כמה מטבעות. מה עשה? קנה כרטיס הגרלה. ההגרלה עמדה להיערך בעיר הגדולה, וכפרס ראשון הוצע סכום כסף עצום. שפר מזלו של העני והכרטיס שברשותו זכה בפרס הראשון!

רבה הייתה השמחה בבית העני, ומרוב אושר פרץ בריקוד סוער עם ילדיו הרבים, עד אשר קולות השמחה נשמעו אל מחוץ לבית. מה פשר השמחה בביתו של קשה יום זה? תמהו השכנים, שלא נמצא אף אחד שיסביר את פשר השמחה, נכנסו שכניו אל ביתו פנימה ושאלהו. מה לך שמח ורוקד? תמהו השכנים. "עשיר אני" אמר העני ונופף בכרטיס ההגרלה. כרטיס זה זכה בפרס הגדול! ומה בכך? אמרו השכנים. אולם כעת אין בידך אף פרוטה והרעב עדיין שורר בבית. שוטים שכמותכם, אמר העני. אולם אין בידי עתה אף פרוטה, אבל אני עומד לקבל את הכסף, את הפרס המובטח והרי כאילו הוא מונח בכיסי...

כן גם הוא הנמשל אמר החפץ חיים זצ''ל: אדם המקיים את מצוותיו של הקב''ה אף אם ימיו קשים, עליו לשמוח שמחה גדולה, שכן לעתיד לבוא מוכן לו שכר רב, ואף אם אין שכר בידו כבר עכשיו הרי הוא כאותו אדם שיש בידו את הכרטיס הזוכה !!!

תחילת מעשה במחשבה

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן! (פרק כט פסוק ח')

על פסוק זה כותב הרב יהודה לייב חסמן בספרו אור יהל: "שאין מעשה בלא השכלה בו, ואין ערך לשכל בלא הפעלתו במעשה".

כלומר, אין מצווה שלא נדרש בה האדם להפעיל את שכלו. ואם בדבר הכי חשוב שזה קיום מצוות ה' אנו לא מפעילים את השכל, בשביל מה לנו שכל??? על כך הקב"ה מזהיר: "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"!

אדם צריך להתרחק ככל הניתן מלקיים את ציוויי התורה כ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָדָה". לקיים כ"מְלוּמָדָה" זה שאדם עושה פעולות שאינם נובעים מכוח ליבו והכרעת דעתו, אלה נעשים מכח השגרה וההרגל. התרגלתי להתפלל, התרגלתי לעשות קידוש ביום שבת, וכך הלאה.. לפני ראש השנה, רגע לפני שאנו מקבלים  על עצמנו קבלות חדשות, כדאי שנתבונן על המצוות שכבר אנו עושים, וננסה להכניס בהם חיות ורגש.

ניתן לעשות זאת ע"י התבוננות על מהות כל מצווה, לימוד מאמרי חז"ל בנושא, והפעלת השכל בכוונה שעומדת מאחרי המצווה. מדובר על פעולות שגם כך אנו עושים ביום יום אין ספור פעמים, אך עתה ננסה לתת להם נפח וכוונה, נחשוב רגע לפני שאנו מקיימים את המצווה. וכך יתקיים בנו  מאמר חז"ל: "תכלית חכמה,  תשובה  ומעשים  טובים"! (ברכות יז.)