תשמור לעצמך חלק מהקלפים

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק! (פרק כד פסוק ד')

הגאון רבי יוסף דוב סולביצ'יק שאל: מדוע אומר כאן אברהם לאליעזר בפירוש: "לִבְנִי לְיִצְחָק", ואילו כאשר אליעזר מספר את הדברים בבית לבן, משנה הוא ואומר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" (פרק כד לח'). מדוע לא מספר אליעזר את הדברים כלשונם כפי שנאמרו לו?

כדי להבין את התשובה המשיל זאת הרב במשל: לעשיר אחד שהייתה לו בת יחידה, שאביה חיפש עבורה שידוך חשוב והגון, בנו של גאון. פעם אחת פנה אליו שדכן ואמר: "יש לי שידוך נפלא לבתך! אמנם, אין החתן בנו של גאון, אולם הוא עצמו גאון!

איני מעוניין בגאון - אמר העשיר - אין אני רוצה שבתי תהיה רבנית... מעוניין אני דווקא בבנו של גאון...

וזהו הנמשל:  אברהם אמר לאליעזר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" - בני זה הוא עצמו צדיק גדול!

אולם כאשר בא אליעזר אל בית לבן חשש להפליג בשבחו של יצחק פן יסרבו לשידוך. משום כך אמר רק: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" – אליעזר דבר רק בשבחו של ה"מחותן" (אברהם)...

לעשות רצונו, כרצונו.

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה! (פרק כב פסוק ב')

רבי אברהם חכם, רבה של כרמן שבפרס נתן משל למה הדבר דומה:

מעשה במלך שהקים מדינה לתפארת וכל אחד מהשרים רצה לתת למלך הנכבד, מתנה. ראש השרים ריכז את כולם והוחלט פה אחד שהמתנה מכולם תהיה להכין למלך כתר זהב משובץ יהלומים.

אמרו ועשו, ריקעו את הכתר שיבצוהו יהלומים כאשר את היהלום המרכזי בכתר החליט ראש השרים להביא בעצמו.

על מנת לגייס סכום עתק שכזה, מכר את ביתו וכל רכושו וחיפש יהלום מתאים אך לא מצא. נדד למדינות רחוקות ובדרך לא דרך מצא יהלום בגודל של ביצה נדיר ביופיו. שילם השר את שוויו שלמעשה הוא היה כל רכושו וחזר לארמון. משהגיע אל המלך וראה אותו יושב עם יתר השרים. הוציא את האבן והכל התפעלו מיופייה הנדיר וגודלה המדהים.

אין זה יהלום! קבע המלך. "יהלום צריך ללטש עם יהלום, מהיכן הושג יהלום גדול מזה?!. אינני מאמין שזהו יהלום אמיתי" פסק נחרצות!. המלך אף ביקש מהשר שלידו לנסות לשבור את היהלום ולראות אם זה באמת חזק ואם אכן מדובר ביהלום אמיתי. השר נבהל ופחד לשבור יהלום כל כך יקר ועוד שהושקע בו ממון רב ואמור להתנוסס בכתר המלך והתחנן אל המלך לצוות על מישהו אחר כיוון שאיננו מסוגל... כך ביקש המלך מיתר השרים ואף אחד לא הסכים לנסות לשבור אותו. ואז קרא המלך לראש השרים שמכר את כל רכושו על מנת לרוכשו וביקש ממנו: "נסה אתה!"...

"בשמחה!" צעק ראש השרים וביקש פטיש. משהובא לפניו פטיש נתן מכה חזקה. היהלום לא נשבר והפטיש נבקע לשניים. הכל נשמו לרווחה ופלטו פה אחד: "אתה ידעת מראש!" אמרו בהקלה.

"לא ולא!!!" - הצהיר ראש השרים. "אם כן - כיצד העזת לנסות?!" שאלו. אמר להם: "שוטים שבעולם, לשם מה אתם חושבים הקרבתי את כל רכושי? האם כדי להשיג אבן יקרה? לא ולא! הקרבתי הכל לכבודו של המלך ומה הוא כבודו אם לא עשיית רצונו?! - גם כשהוא מצווה להכרית ולנתוץ!..." קם המלך מכסאו, חיבקו והורה להכפיל את רכושו ומינהו למשנה המלך...

כן הוא הנמשל: אברהם אבינו לא התייחס לבקשה של ה' וניסה למצוא בה טעם, אלה היה מוכן להקריב את בנו רק כיוון שזה היה רצונו של המלך.

תלוי מהי סיבת הבקשה..

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה (פרק ז' פסוק ב')

התורה כותבת "ומן הבהמה אשר לא טהורה", ולא: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון. ונשאלת השאלה, הרי בספר ויקרא מוזכרת המילה טמא פעמים רבות!?

מסביר זאת המגיד מדובנא ע"י משל: בעיר אחת גר יהודי עשיר מופלג, ועם זאת היה גם תלמיד חכם גדול. בשכונתו גר יהודי פשוט ועם הארץ, עני ואביון, הידוע בכינויו: "יוסל בוּר".

יום אחד התדפק הלך על דלתו של הגביר. פתח המשרת ושאל אותו מה רצונו. מחפש אני את כתובתו של ר' יוסף הגר ברחוב הזה, ענה ההלך. מי???, פרץ המשרת בצחוק גדול, וודאי מתכוון אתה ליוסל בוּר!, ובכן, הוא מתגורר בבקתה העלובה הזו ממול... שמע בעל הבית את דברי המשרת ונזף בו, האם אינך מתבייש?, להעליב שכן בפני אדם זר בכינויי גנאי, אין זה נאה!

לאחר כמה ימים התדפק על דלתו של הגביר, שדכן. וביקש להתראות עם בעל הבית. השכן, אמר השדכן, ר' יוסף שלחני אליך, ברצונו להציע את בנו הבחור כחתן לבתך... מי???, צעק בעל הבית בקול גדול, יוסל בוּר???, שאני אשתדך עם יוסל בוּר?, צא מעלי, ואל תציע לי הצעות כגון אלו...

סלח לי, אם אעז ואשאל,  פנה המשרת לאדונו, לפני כמה ימים גערת בי שכיניתי את השכן, בכינוי שאני שומע אותו מפיך כעת? וודאי, ענה לו בעל הבית, כשבא יהודי ושואל, מהי כתובתו של השכן, אין זה נוגע לנו, ואין זה המקום לספר על "תאריו" של השכן. אך, כשמציעים לי שידוך, את בנו, צריך אני להודיע, מדוע שידוך זה אינו ראוי לנו...

כן הוא הנמשל: כך גם כאן, כשהתורה מונה לנו אילו חיות ובהמות נכנסות אל התיבה, אין זה מענייננו לדעת מי מהם טהורה ומי מהם איננה טהורה, משום כך, שינה הכתוב והאריך בלשונו, כדי ללמדנו חומרת הדיבור שאינו ראוי. אולם, בשאר המקומות, כשמדובר בשמירת נפשו של היהודי ממאכלים אסורים, שם אין צורך להשתמש בצורה עקיפה ועדינה, כי אם לומר בכל חומרת הדין כי: "טמא הוא לכם"!...

הטלית נשארה שלמה!

את הסיפור המופלא הבא, סיפר הרב אלימלך בידרמן מלעבלוב, ששמע מפי הרב מנדל אקשטיין מבני ברק. הרב אקשטיין מומחה בהעברת ארונות קבורה מארץ לארץ.

מעשה ביהודי מבוגר מבני ברק, שבימי השואה, בהיותו נער, ברח עם אביו מפולין לסמרקנד, כמו יהודים רבים שנסו על נפשם. אביו של אותו יהודי, לא החזיק מעמד ימים רבים בשל מחלה בלבו והוא נפטר בגיל צעיר. לפני מותו ביקש מבנו, שלאחר שיירגע המצב, יעלה אותו לקבורה בארץ ישראל.

לאחר 70 שנה, כשאותו נער כבר התקרב לגיל 90, החליט שהוא צריך לקיים את צוואתו של אביו. ניגש לרב אקשטיין והעביר אליו את כל המידע שהיה ברשותו על קבר אביו בסמרקנד. והרב אקשטיין אכן נסע לשם ומצא את הקבר. כשנפתח הקבר, נדהם לגלות שהטלית עמה נקבר אותו אדם, נותרה שלמה. הוא חשש להמשיך את פעולת העברת  העצמות,  שכן  טלית  בד  היא  הראשונה  להיאכל  בקבר, וכיצד ייתכן שנותרה שלמה במשך 70 שנה?

בסיום המלאכה נטמן האב, שגופתו לא נותרה שלמה, בבית  העלמין "ארץ החיים"  בעיר בית שמש.  בהלוויה השתתפו  רבנים חשובים,  והרב אקשטיין  שטח  בפני  אחד  מהם את סיפור הטלית.  הרב  שנדהם  אף הוא,  לקח  את  הבן  הזקן לשיחה. תחילה רק אמר האיש שאביו היה איש חסד ותלמיד חכם, אולם הרב  הבין שצריך להיות סוד גדול  יותר מאחורי עניין הטלית. "אולי בכל זאת תיזכר במשהו" והבן אכן נזכר: "מהרגע שאבא לבש את הטלית, קיבל על עצמו לא לדבר דברים בטלים". "זה הסוד", פסק הרב. "וזה סודה של קבלה טובה", פסק הרב בידרמן. אותו אדם קיבל על עצמו קבלה טובה שעמדה לו לזכות!

על אף שבישראל מקפידים שלא לקבור עם טלית, פסק הרב דין שונה למנוח, והורה לקבור אותו עם הטלית המופלאה.

פורסם בהידברות: http://www.hidabroot.org/he/article/76690

---

המעשה הזה הזכיר לנו עוד נס מדהים שקרה בזכות מצוות הציצית:

 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]

-

אדם ניכר בכיסו ..

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ!  (פרק כג פסוק ה')

פסוק זה הסביר המגיד מדובנא במשל: פעם אחת בא כפרי אחד לישיבה ובקש מראש הישיבה כי ימצא בעבורו חתן הגון לבתו.

מתחייב אני - ענה הכפרי - לפרנס את חתני ולספק לו את כל צרכיו. בחר ראש הישיבה חתן מופלג בתורה ובמעשים טובים וכעבור זמן נשא החתן את בתו של הכפרי לאשה. למחרת החתונה הסב החתן בבית חמיו לארוחת הבוקר והנה מגישים לפניו לחם צר ומים לחץ...

החתן העדין לא אמר דבר ובקושי רב נגס בלחם ושתה מן המים. בערב חזר ונשנה הדבר שוב הניחו לפניו לחם קשה ומים וכך מדי יום... התקשה החתן באכילת מאכלים אלה משום כך הלך ורזה ופניו נפלו. כאשר ראה הכפרי כי חתנו אינו אוכל פתח עליו בצעקות: מפני מה אינך אוכל? וכי בהיותך בישיבה התרגל הגוף למאכלים מעודנים? משלא הועילו צעקותיו שכר הסוחר שני גויים גברתנים כדי שישגיחו על חתנו שיאכל. בכל ארוחה היו עומדים עליו ושוט בידיו בכל פעם שדחה החתן מלפניו את הלחם הקשה ולא אכל היו שני אלה מצליפים בו בשוט...

לילה אחד חמק החתן מבית חותנו ונמלט לישיבה. נכנס החתן החבול לראש הישיבה וסיפר לו את כל המאורעות מיום החתונה ועד היום. למחרת הגיע הכפרי לישיבה לחפש את חתנו. מדוע אינך נותן לחתנך מאכלים ראויים? שאל ראש הישיבה את הכפרי. אומר לכם את האמת - ענה הכפרי - אין באפשרותי לשלם אלא דמי לחם ומים...

רשע שכמוך!!! - צעק הרב - אין באפשרותך לקנות בעבורו אוכל טוב יותר? וכסף כדי לשכור שני גויים יש לך?! לשם כך כספך מספיק?!!!...

כן הוא גם הנמשל - סיים המגיד: נאמר בפסוק: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם". ואם תשאל שמא לא היה להם כסף לכך? ממשיך הפסוק ואומר: "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם... לְקַלְלֶךָּ!" -    הן היה בידם די כסף כדי לשכור את בלעם שיקלל את בני ישראל אם כן משמע שאך מתוך רשעות לא קדמו את בני ישראל בלחם ומים...

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ ?

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם,

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי ??

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים,

כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ ??  (פרק ד פסוקים לב'-לד')

משה רבינו מתחייב שגם אם יבוא אדם בדורנו בשנת 5774 לבריאת העולם, וירצה הוכחה לכך שבורא העולם התגלה לבני אדם ונתן להם תורה, תהיה לו דרך ברורה לדעת זאת.

אומר משה רבינו: תברר על כל ההיסטוריה, מהימים הראשונים של העולם ועד לנקודה בהיסטוריה שבה אתה נמצא, האם נשמע על עוד מאורע כמו מעמד הר סיני? האם עוד עם, אי פעם טען שהוא שמע את אלוקים מדבר אליו מתוך האש כמו שאתה שמעת? האם עוד עם בהיסטוריה טוען שנעשו להם ניסים גדולים כמו שנעשו לעם ישראל במצרים?

לא יקום ולא יהיה!

משה רבינו מתחייב עוד לפני הקמת כל הדתות הגדולות [נצרות (2.3 מיליארד), אסלם (1.8 מיליארד), ובודהיזם (500 מיליון)], שאף עם במשך כל ההיסטוריה, לא יטען שנגלה אליו אלוקים ועשה לו ניסים.

ואכן רואים אנו שכל הדתות שהעולם נוהר אחריהן הם דתות שנבנות על איש אחד בלבד. איש אחד שטוען [או אנשים בדורות אחריו שטוענים] שהאלוקים נגלה אליו. לא מעמד מול עם שלם, ואפילו לא עדות של שני בני אדם. החל מאותו יש"ו של הנצרות, שבחייו אפילו לא חלם על המעמד לו זכה לאחר מותו. ועד מוחמד שטען להתגלות של המלאך ג'יבריל [גבריאל] במערה מסתורית ללא שום עדים כמובן. וכלה ב"סידהארתה" שטען שגילה דרך להתמודד עם הסבל בעולם, ולימים "זכה" להיות כפסל עבודה זרה. לאף אחד מהם לא היה עדים!

הדבר הכי מתבקש בכדי להתחיל דת שימשכו אחריה הרבה אנשים היא להביא כמה שיותר עדים שיכולים להעיד על קשר כל שהוא לאלוקים. אך כמובן שאם זה לא אמת, זה לא אפשרי!  לא ניתן  לתאם גרסאות בין  כמה אנשים לאורך זמן, כי ברגע שישאלו שאלות כל אחד יספר משהו אחר. כל שכן שלא ניתן להמציא סיפור על ידי עם שלם שמונה מיליוני בני אדם.

אז איך מושכים אנשים?

הנצרות ביטלה את כל המצוות המעשיות, ואין מחויבות לשום דבר. האסלם מתחילתו ועד היום אוסף את מאמיניו בכוח הזרוע. והבודהיזם אכן תגרום לך להרגיש טוב, ולקוות שיום אחד אולי תגיע לאיזו נירוואנה (הארה). שום מחויבות! אף אחד לא שואל, ולכן לא צריך עדים.

רק היהדות טוענת להתגלות של בורא העולם לכל העם, לניסים גדולים שכל העם ראה אותם במו עיניו, ומצווה הוא להעביר את מה שראה מדור לדור.

התורה עוברת במשך 3326 שנה ללא שום שינוי! לא אמונה במעשיות ללא עדים! אלה ידיעה ברורה ומדויקת שעוברת מאב לבן עד ימינו.

ההבדל שבין צדיק לעם הארץ

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל! (פרק לו פסוק יג')

החיילים ואנשי הצבא אשר למלך, כל מחסורם ניתן להם מאוצר המלך. לכולם, ללא יוצא מן הכלל, יינתנו מדים אחידים, כולם יאכלו את אותו מזון פשוט, וכולם ישנו באותם השמיכות, רכוש הצבא.

ההבדל היחיד בן החיילים ניכר כאשר הם משתחררים מן הצבא ושבים איש איש אל ביתו. העשירים שבהם פושטים את המדים הפשוטים ולובשים את המחלצות השמורות להם, האוכל בביתם משובח לאין ערוך, וכלי המיטה והשמיכות, מבדים משובחים ונעימים למגע. לעומתם, העניים עצובים כאשר מסתיימת תקופת הצבא, שכן בצבא היו להם מדים ומזונות, ואילו בבית אין כל בלתי בלויי סחבות טלאי על גבי טלאי.. מזון אין בלתי לחם יבש ומים לחץ, ובמקום משכבם הנוח בו ישנו בהיותם בצבא המלך, ישנים הם בביתם על מזרון קש קרוע המוטל על הרצפה הקרה..

אומר המגיד מדובנא: בעולם הזה חיים כולם ככלל אחד, וכולם מעורבים זה בזה ואין אתה מכיר ומבדיל. אולם לעתיד לבוא, כאשר מגיע זמנו של כל אחד לבוא לפני בית דין של מעלה, או אז מתגלה ההבדל הגדול שבין צדיק נשגב, לבין עם הארץ. הצדיק, פתוחים לפניו שערי גן עדן, ושכר אין סופי מוכן לו על טוב מעשיו ומצוותיו שהשכיל לקיים בעולם הזה, ואילו עם הארץ... רחמנא ליצלן...