החיים והמוות בית הלשון

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.. (פרק יד פסוק לב')

על כוחם של מילים טובות ועידוד ניתן ללמוד מהמשל הבא:

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כשהם ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר בקלות כזו על חייהם.. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים מחוץ לבור ממשיכים לצעוק ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי "בחיים לא תצאו מכאן..." אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, אפסו כוחותיו והוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו. בשעה שהצפרדעים צועקים ומסמנים לו מפתח הבור: "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי.. הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות"...

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא אפילו קפץ יותר חזק.. ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק.." בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש והוא לא שמע מה אומרים לו ובטעות, פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...!

כמה חשוב שננצל את הדיבור שלנו לדברים חיוביים כתמיכה ועידוד, ולא ככלי שיכול בדיבור קטן להרוס לפגוע ולייאש.

.

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')

ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

תורת ה"אולטרה סאונד".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה ... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה..     (פרק יב א')

ישנם שני סוגים של טומאות החלות על הנשים. האחת זו טומאת הנדה שנמשכת שבוע ימים, והסוג טומאה השני הוא טומאת הלידה.  התורה מלמדת אותנו שאם ילדה זכר משך זמן הטומאה הוא 40 יום  (7 של טומאת הנידה  הרגילה,  ועוד 33  ימי  טהרה). ואם ילדה נקבה, משך זמן הטומאה הוא 80  יום  (14 יום של טומאת הנידה לנקבה, ועוד 66 ימי טהרה).

נשאלת השאלה: ישנה אישה שלא עלינו הפילה את עוברה. האם הדינים שחלים עליה הם כמו של אישה נידה, שחייבת ב 7 נקיים וטבילה בלבד? או שנחשיב אותה כאשה שילדה? וכך אם הפילה זכר, תצטרך להמתין 40 יום, ולנקבה 80 יום..

עונה הגמרא שאכן, צריך להחשיב את האישה המפלת כדין אישה שילדה, ויחולו עליה כל דיני הטהרה של אישה שילדה. אך הגמרא מוסיפה ואומרת פרט מעניין והוא: "המפלת ליום הארבעים, אינה חוששת לולד. ליום הארבעים ואחד, תשב  לזכר ולנקבה."  (מסכת נדה ל:)   הגמרא

מחדשת לנו שלפני היום הארבעים מההריון, האשה לא צריכה לחשוש שיש לה ולד בבטן, כי הוא עדיין לא נחשב חי. אך מהיום הארבעים ואחד, כאן כבר הוולד נחשב חי, והמפלת תצטרך להיטהר 40 יום לזכר ו 80 יום לנקבה. האומנם?! מהיכן יודעת הגמרא, שרק לאחר היום הארבעים, הולד ייחשב לחי? האם דברי הגמרא מלפני 2000 שנה, לפני שהיה צילומי רנטגן, אולטרה-סאונד, ומכשור רפואי יכולים להיות מדויקים?

הפרופסור דוד ליגר כותב בספרו ("תורת המשחקים" 1983): "אנו משתמשים בפעילות גלי מוח (E.E.G) בכדי לקבוע מתי אדם חדל להתקיים.  על כן  ניתן  להשתמש בעקרון זה, בכדי להחליט מתי האדם מתחיל את קיומו..

אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר כדי לקבל תשובה ברורה, למעשה, נוכל לבחור כל תאריך למן היום ה-40 בערך(!), אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המוח, וניתן להבחין בפעילות מעטה של גלי מוח". עכ"ל. זה מה שאומרים החוקרים היום!

מדהים במיוחד איך חז"ל ידעו זאת לפני 2000 שנה, שהרי ביום ה 40 להריון, הולד הוא בגודל של 1.2 סנטימטר בלבד! שוקל 0.5 גרם! והגל החשמלי הפועל במוחו הוא, אחד חלקי מיליון הוולט!! ואיך ניתן לדעת זאת ללא ציוד רפואי מתקדם? אלה וודאי שאנו מבינים שבורא העולם, שברא את כל היצורים והפרטים, גילה לנו מחוכמתו. וזאת בכדי שנוכל  ללכת על פי התורה וההלכה שהם הוראות היצרן, ונרומם את חיינו.

רמז מלשון הקודש: "ולד" בגימטרייה: 40 [הולד לא נקרא אדם עד היום ה 40]. "אם" בגימ': 41 - [האישה הופכת לאם רק ביום ה 41].

 

 

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!

עם ישראל חי וקיים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּבָּ"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם! (מתוך ההגדה של פסח)

"עם ישראל חי וקים!" זהו נס, וזוהי עובדה שאף חכמי הגויים מודים ונדהמים מקיומה:

הסופר האמריקאי מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"

(Harper’s Magazine September 1899)

הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי: "מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי? - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו רק להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הינו סמל הנצח, הוא זה שלא יכלו להשמידו, לא טבח ולא עינויים. אש וחרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה', הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו נצחי, הוא התגשמות הנצח."

(Jewish world – London 1908)

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כולם   בני תמותה בעולם  מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?... לפי הקריטריון המטריאליסטי צריכה היתה אומה זו מזמן לעבור מן העולם. קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה"

("משמעותה של ההיסטוריה" עמו' 86-87).

הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד".

 

אצל הגויים זה בגדר תעלומה, אך לנו זה ברור כשמש! "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אותה הבטחה של הקב"ה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד').

ההבטחה של אבינו שבשמיים, היא זו ששמרה ותשמור על עם ישראל לנצח!

 

לבחור מה להבין.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה! (פרק ט פסוק לה')

איך יתכן שפרעה לא השתכנע למרות המכות הגדולות שקיבל, ולא שלח את עם ישראל?

ניתן להבין זאת על פי המשל:
במכון לגמילה מאלכוהול הביאו מרצה שיסביר מהו הנזק הנגרם משתייה מרובה של ויסקי. אחת המטרות הייתה להפחיד את המכורים ולמנוע מהם לחזור לטיפה המרה...

המרצה פתח את דבריו בניסוי. כדי להסביר מהו הנזק שגורם האלכוהול הוא הכניס תולעת שהביא עימו לתוך כוס של ויסקי צלול. התולעת התפוררה תוך שניות ספורות לתדהמת כל הנוכחים. היו שביקשו לראות זאת שוב, המרצה שראה את שיא ההצלחה מול עיניו חזר על הניסוי כמה וכמה פעמים ובכל פעם ההתפעלות של המתאווים לטיפה המרה הדהימה אותו מחדש.

לאחר הניסוי שאל המרצה את הנוכחים: "מי מכם עכשיו יכול לומר לי מהי המסקנה מהניסוי?" דממה השתררה באולם, אף אחד מהנוכחים לא רצה להכיר בעובדה של הרס הגוף מאלכוהול או חלילה לומר מילים שלא יאפשרו לו בעתיד לשתות אלכוהול...

רק אחד הצביע. המרצה אפשר לו לדבר והוא אמר בקול רם: "מי ששותה ויסקי אין לו תולעים בבטן!"...

והנמשל ברור: אדם ההולך שבי אחר תאוותיו, לא משנה איזו הוכחה הוא יקבל או איזה נס הוא יראה, תמיד הוא ימצא דרך  לפרש את הדברים  בצורה שתאפשר לו להמשיך בדרכו  הנלוזה. 

איך ניתן לחנך?!

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (פרק י פסוק ב')

לכאורה היה צריך לומר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" כי מדברים כאן על הבנים שידעו את ה' על ידי שנספר להם ניסי יציאת מצרים. ולמה כתוב בלשון "וִידַעְתֶּם" שלכאורה מתייחס למלמד - האב, ולא לתלמיד -הבן?

מתרץ רבי יהושע רוקח המהר"י מבעלזא זצ"ל: כאשר אדם רוצה להשריש בלב חברו דבר אמונה, או שרוצה להוכיחו, צריך קודם הוא להאמין באותו בדבר באמונה שלימה, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (בבא בתרא ס:), ואז דבריו יהיו יוצאים מן הלב ויכנסו אל לב השומע. אבל אחרת לא יוכל להשפיע לאחרים. זהו כוונת הכתוב "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" וכו'.

בכדי לקבוע האמונה בלב בניכם צריכים אתם בתחילה לדעת כי אני ה' ולהאמין באמונה שלימה, ואחר כך ממילא תהיה השפעה מדבריכם לבניכם. זאת הדרך לקיים את מצוות  החינוך ולהצליח בה.