יום רביעי, 27 במאי 2015

להבדיל בין נזירות, לזהירות.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'  (פרק ו פסוקים א'-ב')



פרשתנו מספרת על אדם שגזר על עצמו נזירות. אדם שמפריש את עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם בעולם הזה, וכל זאת בכדי להיות כל כולו בשביל הקב"ה. להתעסק אך ורק בתורתו, ללכת בדרכיו, ולהידבק בו. (ספורנו ו ב').

כמה נפלא! אדם שמבחירה והתבוננות, מבין שכל הבלי העולם הרי הם אך ורק בזבוז זמן לאדם, בעוד שיכול הוא להתעסק בדברים נעלים, כלימוד התורה וקיום המצוות בלבד. גוזר הוא על עצמו להתרחק משתיית יין, שהרי יין מביא לשחוק וקלות ראש. מגדל הוא את שער ראשו על מנת לבטא את זה, שלא חשוב לו כלל מראהו החיצוני ומה יאמרו הסביבה. כל מעייניו הם אך ורק לרצונו של בורא העולם. נאמר על הנזיר ש:"עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה', קָדֹשׁ יִהְיֶה" (ו ה'). התורה מגדירה אדם זה כקדוש. אדם שמובדל ומיוחד מכולם, וכל זה לכבוד הקב"ה.. אך אם מתקדמים כמה פסוקים בהמשך הנושא, רואים אנו שבסיום תקופת נזירותו של אותו אדם, נדרש הוא להביא קורבן חטאת. האומנם?! למה שאותו אדם שכל רצונו היה להתקרב אל ה', נדרש להביא קרבן חטאת, שאותו מביאים בדרך כלל לאחר שהאדם חוטא? מסבירה התורה: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". אותו אדם בנזירותו "חטא על הנפש". חייב הוא להביא כפרה על כך, שהוא ציער וסיגף את עצמו בדברים שהתורה לא חייבה אותו.

וכותב הרמב"ם: "שכל אדם שמהלך בדרך זו של צער וסיגוף, נקרא חוטא! ואמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה. המונע עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה! לפיכך צוו חכמים, שלא ימנע אדם עצמו, אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד.  ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? " (משנה תורה דעות ג א').

אם כן, מהו אותו נזיר? מצד אחד הוא אדם שרוצה להתקרב, והתורה מגדירה אותו כקדוש. ומצד שני אנו רואים שבסוף נזירותו הוא מביא קורבן חטאת, כי חטא בכך שמנע מעצמו את מה שמותר. איך מכריעים בין שתי הפסוקים? האם הנזיר הוא קדוש, או חוטא?

הגמרא במסכת ברכות (סג.), עושה לנו סדר בדברים! הגמרא אומרת: "תניא רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". הגמרא מסבירה לנו: שנכון. אין צורך להוסיף גדרים וסייגים (כפי שמביא הרמב"ם). והלוואי שקודם נקיים את מה שעלינו לקיים גם בלי חומרות ותוספות. ושמצווה גדולה לשתות ולשמוח במידה הראויה, ואין צורך לאסור זאת על עצמך. אך אם אדם שם לב, שהוא נמצא בסביבה מושחתת, ובחברה שמדרדרת לקלות ראש ולמעשים לא טובים, חובה עליו למהר אל המקלט שמציעה הנזירות. להתרחק מהיין, ולסגור את הדלת מפני ההשפעה הרעה של הסביבה שבחוץ. הנזיר שיצא לו לראות בקלקול הסוטה, שהגיעה למצב זה על ידי יין שיכר וקלות ראש. צריך הוא "לראות את הנולד", ולחפש דרכים שבהם הוא יכול למנוע מעצמו, מלהגיע למצב דומה. כאשר האווירה בחוץ היא מקולקלת, ומובילה לירידה רוחנית, חובה עלינו להציב לעצמינו מחסומים וגדרות שימנעו מאתנו להיגרר לאבדון אחרי העדר. ואין זה נחשב כנזירות, אלה כזהירות!

וכך גם מוסיף ומסביר לנו הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמד ממעשיהם.." ומוסיף ואומר: "ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות.. ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים..."

אם כן רואים אנו כמה חשוב, לקרוא את המצב. כמה חשוב שברגע שרואים סימנים של קלקול ופריקת עול בסביבתנו, ישר נחסום את דלת ביתנו מפני פגיעה. נשמור על ילדינו ועל משפחתנו, מפני פגיעה של כל מה שנראה כתוכנית או סדרת טלוויזיה תמימה, שמתיימרת לבדר ולבלות את הזמן. אך בפועל היא מובילה לקלקול נוראי, שלא מותיר לתמימות של ילדינו דרך חזרה. "הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין!"

מה בין תלמיד חכם לעם הארץ

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה', מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (פרק ו פסוקים ב'-ג')



סיפר הצדיק רבי נחמן מטולטשין: פעם אחת נסעתי לדרכי עם בעל עגלה גוי זקן ושיכור. מפעם לפעם הוציא העגלון בקבוק יין מצקלונו ולגם לגימה הגונה. במהלך הדרך עברנו על פני חורבה ישנה והעגלון ביקש ממני רשות להיכנס אל החורבה לזמן מועט, ואני הסכמתי. נכנס העגלון ושהה בחורבה שעה ארוכה, כשהוא מביט בהתפעלות ובערגה בחדרים ההרוסים והחרבים, ובקירות שהעלו אזוב מרוב ימים. כאשר חזר לבסוף שאלתיו: "אמור נא לי מה ראית לשהות כל כך בחורבה ישנה זו?"

"אחח.." ענה העגלון: "בחורבה זו היה בעבר בית מרזח משובח, ובו שהיתי רבות בימי בחרותי, כעת נכנסתי כדי להיזכר ולהתרפק על העבר"...

מבינים אתם, אמר הרבי. זה מה שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה נתוספת בהם. אבל עמי הארץ כל זמן שמזקינים, טיפשות ניתוסף בהם" (ילקוט שמעוני איוב).

עמי הארץ, הסביר הרבי, בצעירותם מתהוללים ובזקנותם נהפכים לחורבה. ואין להם אלה להתרפק על זיכרונותיהם. אבל תלמידי החכמים, בצעירותם נלחמים ביצרם ומכניעים את תאוותיהם, וכאשר מזקינים, באים הם אל המנוחה ואל הנחלה ועובדים את ה' באין מפריע.

היופי שלך, זה הצניעות שבך!

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל! (פרק הפסוק יב')



פרש רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ: כי תשטה אשתו. תסטה מדרכי צניעות! ומעלה בו מעל. חִללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות, כחבוק ונישוק זולת אישהּ (בעלה), ודומיהם.

הגמרא (סוטה יא.) אומרת: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכות נשים צדקניות עתידים ישראל להיגאל".

בהקפדתן של נשות ישראל על גדרי הצניעות והטהרה, נותנות הן בזה קץ וסוף לגלותן של ישראל. אם כן, מפתחות הגאולה נתונות בידיהן.

ברגע שסוטות הן מדרכי הצניעות, ולא מקדשות את גופן לבעליהן בלבד, מרחיקות הן את הגאולה, ומרבות פריצות וניאוף בעם ישראל. וברגע שמתנהגות הן כיאה לבת מלך, ושומרות את יופיין לבעליהן. מרבות הן קדושה בעם ישראל, משרות ברכה בתוך ביתם, ומקרבות את הגאולה. בת ישראל צריכה להיות שונה ומיוחדת. לא כמו מה שמצוי ברחוב! במיוחד בדור זה, שכל אישה שהולכת בצניעות, היא כמו יהלום בתוך ערימה של חול!

היופי שלך, זה הצניעות שבך! אשרי אישה ששומרת עצמה אך ורק לבעלה, ועליה נאמר: "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא כה'). מי תשחק ביומה האחרון, רגע לפני שנכנסת היא במחיצתו של הקב"ה? רק זאת ש"עוז והדר לבושה". רק זאת שהתלבשה בהדר וכבוד כיאה לבת המלך.

 

העיקר שיהיה שלום!

זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר פרק ה פסוקים כט'-ל')



בפרשתנו אנו למדים על מצב שבו בעל מקנא לאשתו מפני שנסתרה עם גבר אחר. והוא חושד בה שעשתה מעשה לא ראוי עם אותו אדם. במקרה זה, חייהם של אותו זוג אינם חיים. השלום בבית הופר, הבעל חושד, האישה שבה ומתנערת מאשמה, אין מי שיפסוק עם מי הצדק, ולא ניתן להחזיר את החיים למסלולם.

התורה נתנה פתרון למצב זה מפאת גודל חשיבותו של שלום הבית. אותו זוג, היה צריך ללכת לבית המקדש אל הכהן הגדול, והכהן היה מנסה לברר את העניין.

אם האישה הנחשדת הייתה מודה ואומרת שחטאה, הייתה היא מגורשת ללא כתובה מבעלה. אך אם הייתה שבה ומכחישה, הכהן היה לוקח כלי, וממלא אותו במים מן הכיור שבמקדש, שם בומעט אפר מהקרקע, ולוקח קלף שבו כתוב את פרשת הסוטה כפי שהיא כתובה בתורה, ונותן לאישה לשתות מן המים. אם אותה אישה באמת חטאה לבעלה, נענשת היא בעונש חמור ("וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ"), ואף הנואף שאתו היא חטאה נענש במקביל באופן דומה. אך במקרה שהאישה לא נטמאה ולא חטאה לבעלה, היא תקבל שכר על כל המהלך, שוודאי גרם לה עוגמת נפש. מקבלת היא הבטחה להיפקד בבנים, אם עדיין לא זכתה לפרי בטן ("וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"). וכל הבנים שעתידים להיוולד להם מעתה יהיו יפים ומוצלחים. וכל זה בגלל שחשדו בה לחינם.

הקב"ה היה מוכן להתערב במקרה זה של אישה סוטה, ולעשות נס גלוי לעיני כולם, ואף למחות את שמו שנכתב על הקלף, וכל זה למען כך שהשלום ישכון בבית היהודי.

ואכן כך במשך כ-1000 שנה, עד כמעט סוף תקופת בית המקדש השני [עד שרבי יוחנן בן זכאי ביטל את טקס הסוטה, עקב ריבוי המקרים], כל יהודי ידע וראה בעיניו, שהקב"ה עושהניסים גלויים לעם ישראל, וגם הנבואה על מה שיקרה לאישה שנחשדה ע"י בעלה, קיימת ועומדת.

ראיה לאמיתות הנבואה, אנו מוצאים בסיפור של חנה, שהייתה עקרה הרבה שנים, ומאוד חשקה בפרי בטן, ביחוד שפנינה, אשתו השנייה של בעלה, ילדה כבר שבעה ילדים. חנה שהתפללה מעומק ליבה, שנה אחרי שנה, לא זכתה לילדים. ובצר לה, שראתה שעדיין לא נפקדה, אמרה בתפילתה להקב"ה: "אם אני לא יפקד בבן, אני אלך ואסתר מבעלי. ואני אגרום לו לחשוד בי שעשיתי מעשה אסור. בעלי ייקח אותי אל הכהן, כדי לברר את העניין. ובעת שאני אשתה מהמים בעוד שלא בגדתי בבעלי, אני אתברך בפרי בטן, כי כך כתבת בתורתך! הרי לא תעשה את תורתך שקר כביכול..."

ובדבריה גרמה חנה שייוולד לה באותה שנה הבן שמואל, שלימים הפך להיות אחד הנביאים הכי גדולים של עם ישראל.

כתר יתנו לך

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (פרק ה פסוק יח')



כותב על כך רש"י הקדוש: ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן!



מעלת כיסוי ראש צנוע לאשה נשואה:



א. זוכה לבנים תלמידי חכמים. כמובא בגמרא (יומא מז.): "שבעה בנים היו לה לקמחית..."



ב. זוכה שתשרה שכינה בביתה. "אמר רב ששת: שיער באשה ערוה" (ברכות כד')



ג. נותנת כח לבעלה שלא להיכשל בנשים אחרות ברחוב. "מידה כנגד מידה".



ד. זוכה ליראת שמים גדולה. ותפילתה נשמעת ביותר, כי שכינה מצויה בביתה.



ה. אם הייתה עקרה זוכה לפרי בטן, שנעשה הקב"ה שותף עמה. (סיפורי צדיקים)



ו. אישה שלא מכסה את ראשה, גנאי הוא לה. ומוותרת היא על הקִרבה לבורא העולם.



כיסוי הראש, הוא נזר הצניעות של האישה הנשואה בישראל.



הוא מוסיף לה יופי, חן ואצילות, ומייחד אותה כבת מלך. יתרה מזאת, מצוות כיסוי הראש, מנחילה אושר ושפע ומזכה את האם, באוצרות שלא יסולאו בפז. שכר, שהוא שאיפתה של כל בת ישראל.

יום חמישי, 21 במאי 2015

12 שבטים מסביב לאוהל מועד!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ ! (פרק ב פסוקים א'-ב')


נמצאים אנו כמה שעות לפני חג השבועות - חג מתן התורה. אנו נמצאים בסיומם של ימי ספירת העומר, ימים שבהם עם ישראל של תקופת יציאת מצרים, עבד והכין את עצמו לקראת מעמד הר סיני, היה הוא צריך לצאת מאותן השפעות שהיה שקוע בהם במצריים. לצאת מ 49 שערים של טומאה, ולהיכנס ל 49 שערים של קדושה. וכל זאת בכדי להיות ראוי לעמוד במעמד הר סיני, ולשמוע את קול האלוקים מדבר מתוך האש (שמות כד יז').

אנו נמצאים כמה ימים לאחר ראש חודש סיון. ועלינו לדעת שאותה ההשפעה של התעלות והתרוממות וקרבה אל ה', שהייתה לפני 3327 שנה בעם ישראל, בימים שלפני קבלת התורה, נמצאת גם היום בזמנינו. וישנה השפעה מאוד גדולה ועוצמתית, שיכולה ודאי לגרום לנו לעלות במעלות התורה, ולזכות לאמונה גדולה בה'.

מרן החיד"א זצ"ל מוסיף בספרו לב דוד (פרק ל"א), ומגלה לנו, כי בימים האלו ממש, הימים שבין ראש חודש סיוון לחג השבועות, ישנה השפעה גדולה מאוד וראוי מאוד לנצלה. כי הרי בראש חודש סיוון נאמר על עם ישראל: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט ב'). ופירש שם רש"י הקדוש: "ויחן שם ישראל- כאיש אחד בלב אחד". ומאז, ימים אלו מסוגלים להשכנת שלום ואחווה בין כל עם ישראל, שלום בית, אהבת רעים ופיוס, השבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. ומרן החיד"א מבטיח כי מי שיעשה בימים אלו צעד לקראת השלום והאחווה, יסייעו לו הרבה מן השמיים.

אם כן חובה עלינו, במיוחד בימים אלו להשתדל ולהתקרב אחד אל השני, ולנסות להמנע ממחלוקות. כי זהו התנאי לקבלת התורה! אין ברירה אחרת! נכון ש:"כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" (ברכות נח:). ויש כל כך הרבה דעות על כל דבר שקיים. אך חובה עלינו לא לגרום לשנאה ומחלוקת בשל דעתו השונה של האחר. אז אתה חושב שדרך מסוימת היא היותר נכונה? זכותך לחשוב כך, ואף להראות ולהסביר לאדם אחר את כיוון החשיבה שלך. אבל תמיד תזכור שדרך זו שבחרת, היא דרכך, בגלל האופי המיוחד שלך והדרך הסתכלות המיוחדת שלך. והאירועים שעברת בחייך, הם אלו שעצבו את אותה הדרך, וגיבשו אותה לדרך שבה אתה הולך היום!

הקב"ה היה יכול להחליט שבעם ישראל תהיה רק דעה אחת, ואמת אחת ויחידה, שמותאמת ומתקבלת על כל האנשים בו זמנית. אך הוא לא רצה שכך יהיה. ולראיה, בורא העולם היה יכול להחליט שעם ישראל יהיה רק שבט אחד. לדוגמא שבט יעקב. אם כן למה הקב"ה חילק את עם ישראל ל 12 שבטים?   כפי שמעיד הפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרק ב פסוק ב). כל שבט עם הדגל המיוחד לו, והסמל שעליו שמבטא את התכונות המיוחדות והאופייניות לאותו השבט בלבד. איסורי חיתון בין השבטים, נחלות שונות לכל שבט בעם ישראל...

דברים אלה רק מראים לנו שיתכנו הבדלים בן איש לאיש בעם ישראל, ולא בגלל שאחד פחות טוב, מאחד אחר. אלה בגלל שכל אחד מיוחד בפני עצמו ובדרך שלו. הדבר שמקשר בין כל השבטים בעם ישראל הוא: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ - .. סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ!" אוהל מועד, זה התורה. זה הדבר שצריך לקשר בין כל חלקי עם ישראל! יש בעם ישראל שבטים בעלי תפקידים שונים (יהודה, לוי, יששכר, זבולון). אבל עבודת ה', התורה, וגמילות החסדים (אבות א' ב'), הם הדברים שמאחדים את כולנו להיות עם אחד.

נסביר אחד לשני את דעתנו ואת השקפתנו, אך חלילה לחשוב שיש מקום רק לדעה אחת והשקפה אחת. משל לתזמורת של 100 נגנים שכולם מנגנים על אותו כלי אחד ויחיד. הייתכן? ודאי שחשוב גוונים שונים בעבודת ה'. כל אחד והכלי נגינה שלו! אחד יודע לנגן רק על גיטרה, אחד על תופים, ואחד אך ורק על מפוחית. אחד ידאג לנידחים והרחוקים, אחד ידאג לשמחה, ואחד ידאג לפלפול ולעיון. בחרת דרך? זוהי הדרך שלך, שנקבעה על פי היכולות והאופי המיוחד שלך. כמה שתנסה להביא לידי זה שהשני יהיה בדיוק כמוך, זה לא יעלה בידך. כי עובר הוא מסלול אחר משלך והאופי שלו שונה.

הבה נתייצב כולנו לקראת חג השבועות איש איש על דגלו, ועל מחנהו, סביב לאוהל מועד. ונזכה לקיים 12 שבטים כאיש אחד בלב אחד!

לא ניתן לנסוע ללא דלק !

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה' (פרק ג פסוקים מד'-מה')



קיומו של העולם כולו, אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", הוא בזכות לומדי התורה! משל למה הדבר דומה?

לשר אחד שנסע באנייה. הייתה האנייה מפוארת ויפה, ומלחיה לבושים בהידור רב. טייל השר על סיפונה של האנייה, הביט סביבו, ועיניו לא שבעו מלראות. ביקש השר ללמוד כיצד נוסעת האנייה. הורידו רב החובל לבטן האנייה. הביט השר, ומה רואות עיניו? חדרים מפויחים, ובהם מכונות פועלות ברעש גדול, ואת המכונות מפעילים מלחים בלבוש מפויח ומלוכלך, בשמן ובדלק מכונות. רואה אתה? שאל רב החובל, מכונות אלו הינם לב ליבה של האנייה, הם הפועלים לנסיעתה הבטוחה. חשב השר לעצמו: "אין זה נאה ויאה, כי באנייה כה מפוארת, נאה ומשוכללת, יהיו חדרי המנועים המפעילים אותה, כה מלוכלכים ושחורים, ולבוש המלחים יהיה כקבצנים". ציווה השר על רב החובל, לנקות מיד את המנועים והמכונות, ולא לטנפם יותר בשמן ובדלק...

מובן מאיליו כי מכונה ללא שמן ודלק, אינה נוסעת כלל...

כן הוא הנמשל, סיים החפץ חיים. עולמינו מבורך בעצים יפים, מעיינות נובעים, בריאה נפלאה מאוד! אולם קיומו של העולם כולו, הוא בזכות תלמידי החכמים היושבים בבתי המדרשות, ודי להם בפת במלח ומים במשורה. בזכותם של אלו העולם עומד!

תעשה את הצעד הראשון!

וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה. (פרק ג פסוק טז')


רש"י הקדוש מבאר לנו מדוע נכתב שמשה פקד את עם ישראל "עַל פִּי ה'": אמר משה לפני הקב"ה [לאחר שנצטווה למנות את עם ישראל]: היאך אני נכנס לתוך אוהליהם, לדעת מניין יונקיהם? [הרי אין זו ממידת הצניעות להיכנס לתוך כל אוהל ואוהל ובנוסף זה לוקח המון זמן] אמר לו הקב"ה: "עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי". הלך משה ועמד על פתח האהל,
והשכינה
מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'.

רש"י מלמד אותנו יסוד מאוד חשוב בעבודת ה'. אדם שרוצה לעשות את רצון ה', ולקבל עליו לעשות איזו מצווה, או להישמר מאיזה דבר לא טוב שהיה רגיל מאוד לעשות. לא יאמר לעצמו: "ודאי לא אצליח לעמוד בקבלה זו, ולכן כדאי שלא אתחיל בכלל". או: "אומרים שלשנות מידה מסוימת זה מאוד קשה! בטוח שאין לי בכלל סיכוי..." אומר הקב"ה: "עשה אתה את שלך, ואני אעשה את שלי!"

תתחיל. תעשה את הצעד הראשון! מובטח לך, שברגע שתוכיח שאתה באמת רוצה להשתנות, הקב"ה משם יעשה את שלו ויעזור לך להמשיך ואף להגיע לייעד. כפי שנאמר (שה''ש רבה ה, ב): "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.. "

"הדור קשה" זה לא תירוץ!

"פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן!" (תהילים קב יח'-יט')



הרב ישראל יעקב לוגאסי שליט"א - "ברומו של עולם"

יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן מַה מְבַשֵּׂר כָּאן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן דַּוְקָא, הֲרֵי לִכְאוֹרָה אֵין בְּכָאן שׁוּם חִדּוּשׁ מֵהַמְקֻבָּל לָנוּ מֶשֶׁךְ כָּל הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם, שֶׁאָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹנֶה לִתְפִלָּתָם שֶׁל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ בּוֹזֶה אֶת תְּפִלָּתָם, וּמָה הַמְיֻחָד אִם כֵּן שֶׁיֵּשׁ בְּפָסוּק זֶה מֶסֶר מְיֻחָד לְדוֹר אַחֲרוֹן וְלֹא לְקוֹדְמָיו? בָּרוּר שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא אַחַת: יָדֹעַ יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁפְלוּת וִירִידַת הַדּוֹר הַמְסַיֵּם אֶת הַגָּלוּת, וּכְפִי שֶׁמְּסֻמָּן הוּא בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (סנהדרין צח:): "דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא חֻצְפָּא יַסְגֵּי, בֵּן קָם בְּאָבִיו וְכוּ' יִרְאֵי ה' יִמָּאֲסוּ" וְעוֹד..

אִם כֵּן, מֵאַחַר וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו יִתְבָּרַך, הַנִּסְיוֹנוֹת הַתַּקִּיפִים שֶׁיִּפְקְדוּ אֶת הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְכַמּוּבָא בָּ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּסוֹף הַיָּמִים יִנָּתֵן הוּרְמְנָא (רְשׁוּת) לְכֹחַ שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַטֻּמְאָה לְשַׁחְרֵר אֶת כֹּחוֹתָיו לְמִלְחֶמֶת קִיּוּמוֹ בַּמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַה שֶּׁלֹּא נִתַּן לְכֹחוֹת רֶשַׁע אֵלּוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתּוֹלֵל מִקֹּדֶם יִנָּתֵן לָהֶם רְשׁוּת בְּסוֹף הַיָּמִים לְהִצְטַיֵּד עִם מֵיטַב כֹּחוֹתֵיהֶם לִרְדֹּף וּלְהַקִּיף כָּל יְרֵא ה' וְאֶת כָּל הַמִּתְקָרֵב לַה' וּלְתוֹרָתוֹ וּלְהַגְבִּיר עָלָיו נִסְיוֹנוֹת מִכָּל צַד, פִּתּוּיִים וְגֵרוּיִים שֶׁמַּמָּשׁ צָרִיךְ נֵס לַעֲמֹד כְּנֶגְדָם, לְכָל נְשָׁמָה אִיש אוֹ אִשָּׁה שֶׁרַק יִרְצוּ לְהִתְחַזֵּק  וּלְהִתְקַדֵּם  בִּקְדֻשָּׁה   תֵּכֶף  יֵצְאוּ  לְעֻמָּתָם כֹּחוֹת הָרָע בִּמְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת.

וְאִם דִּבַּרְנוּ בְּאָדָם שֶׁהָיָה מֵאָז וּמִתָּמִיד הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה' וּבְכָל זֹאת יִתְעָרְמוּ עָלָיו נִסְיוֹנוֹת לְהַשְׁבִּיתוֹ מִדַּרְכּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִי שֶׁהָיָה נָתוּן עַד עַתָּה בְּרֶשֶת הַטֻּמְאָה וְהֶעֱבִיר אֶת חַיָּיו בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּבְאִסּוּרֵי עֲרָיוֹת וְהֶחְלִיט יוֹם מִן הַיָּמִים עַל יְדֵי רוּחַ טָהֳרָה שֶׁעָבְרָה עָלָיו לִבְגֹּד בְּכֹחוֹת הַטֻּמְאָה וְלַעֲבֹר לְכֹחוֹת הַקְּדֻשָה. כַּמָּה קְשָׁיִים יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר אֶחָד כָּזֶה, הֲלֹא יִרְדְּפוּ אוֹתוֹ כֹּחוֹת הָרָע וְהָרֶשַׁע עַד חָרְמָה, שֶׁהֲרֵי עַד עַכְשָׁו הָיָה נוֹתֵן לָהֶם חַיּוּת, וְהָיוּ הֵמָּה מְקַבְּלִים חַיּוּתָם וְקִיּוּם מִמֶּנּוּ, וּבָא עַתָּה לְהַשְׁבִּית מֵהֶם הַיְנִיקָה שֶׁיָּנְקוּ דַרְכּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם כָּל חַיּוּתָם בְּכָךְ שֶׁיוֹנְקִים מֵהַקְּדֻשָּׁה דֶּרֶךְ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשׁוֹת הַשְּׁבוּיוֹת תַּחַת יָדָם.

וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרִי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹש, שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לְהַחֲיוֹת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְגַם אֶת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַיְרוּדוֹת וּשְׁקוּעוֹת בְּעִמְקֵי הַסִּטְרָא אַחְרָא, וְכֵיוָן שֶׁשּׁוֹלַחַת לָהֶם מָזוֹן לְהַחְיוֹתָם יוֹנְקִים כֹּחוֹת הַסִּטְרָא אַחְרָא מֵאוֹתָהּ סְעוּדָה וְנִזּוֹנִים מִמֶּנָּה וּמִשָּׁם חַיּוּתָם. וְעַתָּה שֶׁאוֹתָהּ נְשָׁמָה מַחְלִיטָה לַעֲלוֹת מֵהֶם וְלִבְרֹחַ לְכֹחוֹת הַקְּדֻשָּׁה הֲרֵי שֶׁנִּפְסֶקֶת מְנַת מְזוֹנָם שֶׁהָיוּ זוֹכִים לָהּ בַּעֲבוּר אוֹתָהּ נְשָׁמָה וְלָכֵן יִרְדְּפוּהָ לְהַחְטִיאָהּ.  וְזוֹ  הַסִּבָּה  לַסֵּבֶל  הַנּוֹרָא  שֶׁסּוֹבְלִים אוֹתָם הַמִּתְקָרְבִים לַתְּשׁוּבָה...

וְכָאן שְׁלוּחָה לָנוּ בְּשׂוֹרָה מְיֻחֶדֶת לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן - "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר", וּבְשׂוֹרָה זוֹ תֵּיטִיב לִהְיוֹת מוּבֶנֶת לָנוּ עַל פִּי פֵּרוּשׁ הָאֲרִ"י - עַרְעָר, אוֹתִיּוֹת - רַע רַע, לוֹמַר לָנוּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים שִׁפְלוּת וִירִידַת הַדוֹר הָאַחֲרוֹן וְעַד כַּמָּה יִהְיוּ מַכְשֵׁלוֹתָיו - עַד כְּדֵי בְּחִינַת - רַע רַע. עִם כָּל זֶה לֹא יִבְזֶה ה' תְּפִלָּתָם אֶלָּא יִפְנֶה אֵלֶיהָ. וְאַף אִם יִזְעַק אֵלָיו הָאָדָם מִתּוֹךְ הָרָע וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה שֶׁמָּעַד אֵלֶיהָ, וּמִמֶּנָּה - יִצְעַק לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַצִּילוֹ לְהַבָּא - לֹא בָּזָה הָאֱלֹקִים אֶת תְּפִלָּתוֹ!

נִתְבַּשַּׂרְנוּ, הֲגַם שֶׁנִּפֹּל לְשִׁפְלוּת גְּדוֹלָה וְלִירִידוֹת עִם כָּל זֶה תְּהֵא לָנוּ הַזְּכוּת עֲדַיִן לִפְנוֹת בִּתְפִלָּה לַה' לְהַצִּילֵנוּ, וּמֻבְטָחִים אָנוּ שֶׁיִּפְנֶה הָאֱלֹקִים לִתְפִלָּתֵנוּ וְלֹא יִמְאֲסֵנוּ, "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן", דּוֹר אַחֲרוֹן שֶמְּעִידוֹתָיו יִהְיוּ רַבִּים וַעֲמֻקִּים נִכְתַּב לוֹ לֵאמֹר: "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם", וְזֹאת בְּהִתְחַשֵּׁב בְּרִבּוּי הַנִּסְיוֹנוֹת וְהַמַּשְׁבְּרִים וּבְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים שֶׁיֻּשְׁפַּע בָּהֶם דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַמּוֹסִיפִים עַל דִּכְדּוּךְ הַנֶּפֶשׁ, וְלָכֵן הַבְטָחָה מְיֻחֶדֶת לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּפְנֶה מֵעֹמֶק לִבּוֹ לַה' - יִפְנֶה ה' לִתְפִלָּתוֹ בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא נִמְצָא. שנזכה לביאת משיח צדקנו ב"ב אמן!

 

יום חמישי, 14 במאי 2015

הבחירה היא לא חופשית!

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (פרק כו פסוק ג')



וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ.. לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי... (פרק כו פסוק טו')



עוד מימי קדם, תמיד סקרנה את כל עמי העולם הסוגיה על אפשרות הבחירה של האדם. האם האדם הוא בעל בחירה ויכול להשפיע במעשיו על עתידו? האם רק האלוקים מכוון את מעשיו של האדם, ואין לו יכולת בחירה? או שאולי האלוקים הוא כה גדול, עד שאין זה מעינינו מה שבני האדם עושים?

היו עמים שהמחשבה על כך שבורא העולם שם לב למעשיהם, הטרידה אותם. ולכן נקטו בעמדה שאלוקים גדול ועצום, ומהרגע שהוא ברא את העולם, הוא כבר לא מתעסק עם ברואיו הנחותים ממנו. והיו כאלה שהלכו לכיוון השני ואמרו שהכל ברצונו של בורא העולם, ואין לאדם שום אפשרות להשפיע ע"י בחירתו (הכל מכתוּבּ). לעומתם, ביהדות תמיד ידעו שכל מצבו של האדם בעולם הבא, מושפע על פי מעשיו בעולם הזה. ולכן הוא קיבל אפשרות הבחירה וביכולתו לבחור בין טוב לרע, ובהתאם לבחירתו נקבע מצבו בעתיד. כמו שאומרים חז"ל: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג:). לפני שאדם מגיע לעולם, נקבע האם הוא יהיה עשיר, או עני. חכם, או טיפש. באיזה משפחה הוא יגדל, ובאלו תנאים. אך האם הוא יהיה צדיק או רשע, זה תלוי אך ורק בבחירת מעשיו!

ונשאלת השאלה: איך יתכן שבורא העולם שיודע מה יהיה בכל הדורות קדימה, לא מתערב לי בבחירה? הרי אם בורא העולם יודע אם אני יהיה בעתיד צדיק או רשע, אולי הוא מתערב לי בבחירה? מה זה "משחק מכור"??

אך כמובן שאין פה שום סתירה! נניח שיש לי יכולת לחזות את העתיד. ואדם אחד ספקן ששמע על כך, רצה לקבל הוכחה שיש לי את היכולת הזאת. אמרתי לו: "אין בעיה, אני כרגע ירשום לך על דף, את כל הדברים שתעשה מחר. מה תלבש, ומה תאכל, ועם מי תסתובב, מהרגע שתקום משנתך ועד שתלך לישון בערב". רשמתי הכל על דף, והכנסתי אותו למעטפה. ולאחר שאותו אדם הבטיח לי שלא יקרא את הדף עד למחרת בערב, נתתי לו את המעטפה. אותו אדם הלך לביתו, ולמחרת בערב, ברגע שפתח את המכתב נוכח לדעת שצדקתי בכל מה שרשמתי לו ואפילו עד לפרט הכי קטן. האם ידעתי לחזות את העתיד? כן! האם התערבתי לו בבחירה? כמובן שלא! באותו אופן ניתן להבין שגם בורא העולם לא מתערב לבני האדם בבחירה, למרות שיודע הוא את מעשי כל הדורות כולם.

בחירה - בחוקותי_Fix

כמו כן ברור שלכל אדם בעולם ישנה בחירה בכל רגע ורגע בחייו. כל אדם מחליט ובוחר האם הוא רוצה להמשך אחר מעשים טובים והתנהגות טובה, או להיות שלילי ולרדוף אחר סמים ואלכוהול ואף רציחה וגניבה. כמו כן ברור לכל בר דעת, שאם גנב יבוא אל השופט, ויאמר לו: "סלח לי אדוני השופט, אבל כך נוצרתי! מדוע אתה מעניש אותי?.." השופט יצחק על התשובה המתחכמת, וישלח אותו לכלא ללא רחמים. כי גם לשופט ברור שאדם הוא לא בעל חיים [הפועל ע"פ אינסטינקטים] והוא היה יכול לבחור להתנהג בצורה שונה.

אם כך, כמובן שישנה בחירה לאדם. אך על האדם לזכור שהבחירה היא אינה "בחירה חופשית" כמו שהרבה טועים בלשונם. בחירה חופשית זה שמציעים לי לעבוד במקום מסוים.. אם אני רוצה לעבוד, אני ארויח את הכסף. אך אם אני לא מעוניין בעבודה ובשכרה זו זכותי המלאה. אך לעומת זאת אם באים ומאיימים עלי שאם לא אקח את העבודה אז "יטפלו" בי כמה בריונים. אז אומנם יש לי בחירה, אך היא לא ממש חופשית...

גם הבחירה על פי התורה היא אינה "חופשית" [עשיתי- הרווחתי. לא עשיתי- לא הפסדתי], הבחירה ע"פ התורה היא בין טוב לרע ובין שכר לעונש.

הקב"ה כותב בתורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", תהיה רשימה שלימה של ברכות שונות שיתגשמו, כמו שלום בארץ, שפע כלכלי, קרבה רוחנית לקב"ה ועוד. ומצד שני: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי", אז גם דברים רעים ולא טובים לצערנו יכולים לבוא על עם ישראל. ועכשיו נשאר לנו רק לבחור באיזו דרך כדאי לנו ללכת..

במקום להקשיב לסיסמאות של: "רק אני יביא שלום ובטחון", "ורק אני יפתור את בעיות הכלכלה והחינוך". צריך להעיר כל אחד ואחד מהעם ולהזכיר לו, שהבחירה בין שלום למלחמה, שפע או דוחק, נמצאת אך ורק בידיו! הבחירה בין להיות אדם ירא שמים הקובע עיתים לתורה, או עוד אדם שמבלה את זמנו לריק וממשיך להיסחף עם הזרם, תלויה אך ורק בידי כל אחד ואחד מאיתנו. עוד לא נמצא מעולם אדם שרצה להיות צדיק ולא הצליח...

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" והברכות יגיעו מאליהם. רק שנעמול על לימוד התורה ושמירת המצוות (רש"י כו ג'), ונקבל את כל ההבטחות של בורא העולם.

לפעמים לא טוב לכסות את העיניים...

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה... (פרק כו - יד')



מסופר ש"החפץ חיים" הגיע פעם לבית-כנסת של קהילה אחת בפרשת בחוקותי, וראה שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם בעקבות הקריאה של הקללות המופיעות בפרשה.

אמר להם רבי ישראל הכהן מראדין: אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאחד שהתהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, רעייתו המסורה שדאגה לשלומו שאלה אותו: "מה לך בעלי היקר?! מדוע אינך נרדם?". שח לה הבעל בצער: "ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הדובים והאריות האורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון..."

הרגיעה אותו אשתו ואמרה לו כי יש לה פטנט בו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תגלה לו אותו רק מחר בבוקר... שמח האיש וישן שנת ישרים... בבוקר היום שלמחרת נפנה ללכת ושאל את רעייתו מהו ה"פטנט"?

לקחה האישה מגבת ואמרה לו: לפני כניסתך ליער – כסה את עינך ובכך לא תראה שום חיות רעות"...

כן הוא הנמשל: סיים החפץ חיים - אלו שמפחדים מהקללות דומים לאותו אדם - טיפשים הם. שהרי כל מטרת הקללות היא להורות לנו את הדרך הנכונה ואת התוצאה של הבוחר בדרך הקלוקלת... אם כך הם פני הדברים מה לך לברוח – תקשיב!!!

מיהו ה"מכה" האמיתי?

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי... (פרק כו פסוק כא')


מפרש רבי משה בן מימון- הרמב"ם (הל' תעניות א' ג'): "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי". מלשון מקרה. אם נאמר שהצרות באו עלינו במקרה, התוצאה תהיה "וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם". ומוסיף "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי", כלומר אם תוסיפו לומר שגם המכות הבאות ארעו במקרה, "וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי! וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" יבואו חלילה עוד פורענויות. "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". ופירש הרמב"ם שיבוא עונש כפול, גם על החטאים וגם על ההתעלמות מהעונשים, ותלייתם במקרה.

אדם צריך לזכור שאין מקרה בעולם, והכל מגיע מהקב"ה!

אדם לא במקרה נהיה חולה, והמכונת כביסה לא במקרה מתקלקלת, וגם הרכב לא נעצר סתם. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו מלמעלה" (חולין ז:). ומכריזים למעלה על האדם לטובתו. בכדי למרק עוונותיו, או שהייסורים הם ניסיון בפני עצמו, לבחון את האדם באמונתו.

ברגע שמגיע ניסיון או תקופה פחות טובה, עלינו להתבונן במעשינו ולבדוק בשל מה הגיעה המכה, ולהשתדל לשפר את התנהגותנו. אך אם אדם מתעלם ממה שהכריזו עליו בשמים, וחושב שהכל בעולם מתרחש במקרה, ותולה בדברים גשמיים את הסיבות לנפילתו. מן השמיים ימשיכו וימשיכו להכריז, עד שיואיל האדם בטובו להבין, מיהו ה"מכה" האמיתי.

"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים"

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ... (זכריה פרק ח פסוקים ד'-ה')



הגמרא במסכת מכות (כד:) מספרת: פעם אחת היו עולין [רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא] לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים! התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק! אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א נא'): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן [רבי עקיבא]: לכך אני מצחק, כי הרי כתוב (ישעיה ח ב'): "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ". וכי מה ענין [נבואת] אוריה אצל [נבואת] זכריה? [הרי] אוריה [היה נביא בתקופת] המקדש הראשון, וזכריה [היה] במקדש שני.! אלא תלה (התנה) הכתוב  [בתורה, את]   נבואתו   של  זכריה,  בנבואתו

של אוריה. באוריה כתוב (מיכה ג יב'): "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". ובזכריה כתוב (זכריה ח ד'): "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה [על חורבן ירושלים ובית המקדש], הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה [על השיבה לארץ ישראל וירושלים]. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת

[בדיוק] בלשון הזה! אמרו לו [רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע]: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו! עכ"ל.

רבי עקיבא רואה את נבואת החורבן של אוריה הנביא מתגשמת, ולמרות הצער שבדבר הוא שואב מכך עידוד. יודע הוא לבטח שכמו שהתקיימה נבואת החורבן של אוריה, עתידה להתגשם גם נבואת השיבה והבניין של זכריה הנביא, נבואה שאנו עדים אליה בימינו!

לאחר גלות ארוכה וקשה זכינו לחזור לירושלים ולראות את נבואת זכריה מתגשמת מול עינינו. "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה" (זכריה ח ד').

נבואה זאת ועוד רבות מתגשמות כיום לעינינו כחלק מתהליך הגאולה השלימה שבעזרת ה' תגיע בקרוב מאוד, אמן.

יום חמישי, 7 במאי 2015

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')



בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

שמירה על האוצר

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'! (פרק כה פסוק ג'-ד')


וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים ! (פרק כה פסוק כ'-כא')


פורסם ט"ז אייר ב"המודיע"

במטעי אוצר בית דין של הועדה לעניני שמיטה בני ברק שבמושב נילי הסמוך לחדרה התרחש נס: במטח גשמים האחרון שירד לאחר חג הפסח, פגע ברד במטעי הפרי הסמוכים וחולל נזק עצום. במטע של חקלאי אוצר בי"ד, לא נרשמה פגיעה. החקלאי הסביר: "כאילו חומה עמדה ומנעה מהברד לפגוע בפרי השמור".


נס שמיטה


כבד את ה' בלשונך

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'!  (פרק כו פסוק ב')



איסור חמור הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד).

ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה): שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות – וכך כתב הכל בו. והביאוהו האחרונים.

ואמרו בשם הרה"ג החסיד הקדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים..

וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעוון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א יב'): "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי".

ובוודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקב"ה יכבדו וייתן שכרו מושלם. שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד"

מפריד סרטים





דיבור בבית הכנסת



מסעוד עובד בחב' קדישא שעבר מוות קליני מספר מה אמרו לו בבית דין של מעלה...



[sublimevideo settings="youtube-id:4LW902HhU4o" width="630" height="350"]

סיכומים עושים בסוף !

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ! (פרק כה פסוק יז')



משל לחבורת סוחרים שהפליגו בספינה המה וסחורתם. בדרכם עברו ימים ונהרות והדרך התמשכה זמן רב. לימים נפל ריב בין אחר הסוחרים הגדולים שבאוניה שהיה עשיר מופלג עם סוחר אחר שהיה חסר אמצעים. והנה הסוחר הדל לא שקט על שמריו, אלה התיר את חרצובות לשונו והשיב לבעל ריבו מנה אחת אפיים.

"חצוף שכמותך" אמר העשיר. "איך אתה מעיז להשיב לי דברים? והלא גדול וחשוב אני ממך עשרת מונים!"

"ומדוע תחשוב כך?" ענה הסוחר הפשוט, "האם משום שמוליך אתה בבטן האוניה סחורות רבות פי כמה וכמה משלי? אם משום כך אתה טועה! שהרי בים מצויים שודדים עזי נפש העלולים להשתלט על האוניה ולקחת שלל את כל תכולתה, על כן בהיותנו בים שוים אנחנו..

כאשר נשוב אל בתינו, או אז נראה מי גדול ומי קטן."

כן הוא הנמשל אמר המגיד מדובנא. כל ימי האדם בעולם הזה הוא מצוי בסכנה ממש, כאותה אוניה בלב ים, שכן היצר הרע האורב לאדם על כל שעל עלול להכשיל כל אדם.

כאשר מגיע האדם אל עולם האמת, אז מתגלית האמת לאמיתה, מי הקטן ומי הגדול באמת... 

יום שישי, 1 במאי 2015

הגלות היא לא לתמיד

ואָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. (פרק כו פסוק לד'-לה')



בפרשת בחוקותי, מתארת התורה נבואות של חורבן, שיעבור על עם ישראל, אם לא יעשו את רצונו של הקב"ה. נבואות דומות, אך שונות במהותן מופיעות גם בפרשת כי תבוא. מה מתארות לנו נבואות אלו?

כותב הרמב"ן (פרק כו פסוק טז' ד"ה ודע): שהנבואה על חורבן בית ראשון מופיעה בפרשת בחוקותי. ואילו הנבואה על חורבן בית שני והגלות שאחריה, מופיעה בפרשת כי-תבוא (נביא את הדברים אי"ה).

רואים אנו בפרשתנו איך התורה מזהירה את עם ישראל מראש, בעודם במדבר. מה הולך לקרות בעוד כ-900 שנה. במידה ועם ישראל יזלזל בשמירת התורה והמצוות, התוצאה היא: "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ ניחֹחֲכֶם". ולאחר מכן יציאה לגלות, שתגרום לעם ישראל לחשוב על המעשים שגרמו לו להתפזר מארצו, ולשנות את דרכיו.

אך ידעו אבותינו, שהגלות היא לא לתמיד, הרי יש לנו את נבואתו של ירמיהו: "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כטי'). ועל פי נבואה זו ידע לבטח עם ישראל שלאחר 70 שנה, תסתיים הגלות. וכך היה! עם ישראל חוזר לארצו לבניין בית המקדש השני, בדיוק לאחר 70 שנה. התגשמות בלתי הגיונית של נבואה, כנגד כל הסיכויים!

מהי הסיבה שגלות בית ראשון הייתה דווקא 70 שנה?  זאת רואים אנו בפרשתנו.

אורך הגלות נקבע על פי מספר שנות השמיטה שעם ישראל לא שמר, בעודו יושב בארץ ישראל. כמו שאומר הפסוק: "אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". (ויקרא פרק כולה'). עם ישראל לא שמר 70 שמיטות (רש"י כו לה'), ולכן נגזר עליו ש-70 שנה הוא יהיה בגלות מארצו. רואים אנו איזה כוח ודיוק יש לנבואה. ובעיקר כמה הכל תלוי במעשינו, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..."