הנה אנוכי שולח לכם

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא - וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(מתוך ההפטרה - מלאכי פרק ג' כב'-כד')

בהפטרת השבת שלפני פסח, אנו קוראים בספר מלאכי (פרק ג'). ונתנו טעם לדבר (הלבוש, וכן הגר"א), שבפרשה זו מוזכרת הגאולה האחרונה על ידי אליהו הנביא, כמו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים.

הנביא מבשר לנו שהקב"ה ישלח את אליהו הנביא לפני בוא הגאולה השלימה, ויתרחש תהליך שלמען האמת נשמע קצת מוזר..

הכתוב אומר שאליהו הנביא, ישיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".. האומנם? איך יתכן שבכל שנות קיומה של היהדות, האב היה זה שמעביר את המסורת לבנו, ועכשיו פתאום זה יהיה הפוך? האם יתכן שהבן יחזיר את אביו בתשובה?

חז"ל מגלים לנו שישנם כמה דרכים לגילוי אליהו הנביא. דרך ראשונה, זה כשהאדם זך וטהור כדוגמת גדולי ישראל ואף בדורות האחרונים, שהיו זוכים לגילוי אליהו בכל עת, והיה יושב עמם ומלמדם סתרי תורה. כדוגמת הרש"ש זצ"ל (הרב המקובל רבי שלום שרעבי), שמפורסם המעשה על המשרתת בביתו, שהייתה נוהגת להכין לרב כוס תה בשעות הלילה בעת שהיה שקוד על לימודו. ויום אחד שאלה היא את הרב, מיהו אותו זקן הדור פנים שישב ולמד איתו בלילה, שאם הייתה יודעת שגם הוא נמצא, הייתה מכינה כוס תה חם גם בשבילו.. ענה לה הרש"ש: ביתי, זכית לגילוי אליהו הנביא, שאותו ראית שישב ולמד איתי בלילה.

הדרך השניה- אומרים חז"ל שפעמים ויש לאדם זכות גדולה, ואז אליהו הנביא מתגלה גם ע"י חלום בכדי לבשר לו דבר מה, או להדריך אותו בדבר מסוים.

הדרך השלישית- היא עוד סוג של גילוי אליהו, שמגיע ע"י מחשבה טובה שלעיתים נכנסת לאדם לראש, אדם מרגיש התעלות רוחנית ומשיכה לעשיית מצוות ולימוד תורה והוא איננו מבין מהיכן הדחיפה הזאת, מהיכן הוא שאב פתאום את הכוח לרצות לדבוק בהקב"ה..

מסבירים לנו חז"ל שלפני בוא הגאולה, הקב"ה  שולח את  אליהו הנביא בכדי לדחוף קדימה את כל מי שיזכה לעשות תשובה, ואף לתת הרהורי תשובה לכל אדם בכדי שיינצל את הזמן שנישאר לעליה רוחנית, וכך יזכה לקבל את פני המשיח.

רואים אנו את הדברים מתרחשים מול עיננו בצורה מדהימה. בשנים האחרונות כמעט כל אדם בעם ישראל מתחיל להתעניין ולשאול ולהבין מושגים ביהדות. הסמינרים בארץ בתפוסה מלאה. כמעט כבר אין עיר ורחוב, שאין בהם מקוואות ושיעורי תורה. אין בית אשר אין שם בן משפחה שחוזר בתשובה ומנסה לסחוף אחריו את משפחתו..

ועכשיו מובנים לנו דברי הנביא שאומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". רק בדור האחרון אנו רואים כיצד מתהפך לו הגלגל, וכעת הילדים הם אלו שסוחפים אחריהם את האבות ואת כל שאר המשפחה.

שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, ונראה בעיננו איך מגיע "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", וכך כל חלקי הפסוק יתגשמו במלואם ..

כיסוי לפי מידה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (פרק ו פסוק ב')

פרש רש"י על המילה "צו": "אין צו אלא זירוז. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס".

וכותב בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק): "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא, צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות. אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף. שאין לו גוף - שהוא כמו כיס ונרתיק להנשמה. וזה שרמז רש"י: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל. עכ"ל.

מסביר לנו רבי אלימלך, שהגוף שלנו הוא הכיסוי של הנשמה. וברגע שהגוף לא שלם במידותיו, אלה בעל תאוות ומידות רעות ככעס גאווה קנאה וכבוד, זהו חיסרון בכיסוי של הנשמה. ולכן כשהתורה אומרת שצריך לצוות ולזרז ברגע של חיסרון כיס, היא רומזת שצריך לזרז ביותר את האדם שיש לו חיסרון במידותיו שהם העטיפות והכיסויים של הנשמה - ועליו לתקנם.

דברים אלו נכונים לכל יום ויום מימות השנה, וכל שכן לימים אלה שהם ימים של חיפוש ומשמוש אחר כל פירור של חמץ. צריכים אנו לבדוק בבית ובחצר, וכל שכן את החמץ שיש במעשינו שאנו מצווים לחפש ולבדוק עד היכן שידינו מגעת, וברגע שנמצא נשבית שאור מביתנו ומתוכינו ונבערו.

בניין גבוה נמדד ביסודותיו

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (פרק ו פסוק ג')

המלב"ים (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר), כותב בעניין חשיבות הבגדים: "הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית"..

המלבי"ם מבאר לנו כמה חשוב שלכהנים יהיה בסיס של מידות טובות, בכדי שיעשו את עבודתם נאמנה כשליחי עם ישראל. ויובן על פי משל, לאחד שעשה חוזה עם קבלן לבנות לו בניין גדול בין כמה וכמה קומות, והרבה חדרים על פי הזמנה ייחודית ומדויקת. חתמו שניהם על חוזה, והחלה העבודה. לאחר כמה זמן, בא אותו אדם לקבלן, וקבל בפניו על כך ששילם בכדי לבנות בניין לגובה, וכבר כמה חודשים הפועלים רק חופרים לעומק.

אמר לו הקבלן: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.. וכי היכן חשבת להעמיד את הבניין, על האויר? חובה לצקת יסודות חזקים בכדי שהבניין המפואר יישאר לעמוד על תילו. כך מלמדת אותנו התורה על חשיבות העבודה על המידות, שהם הבסיס של כל האדם.

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')

השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.

מלך פורץ גדר..

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'.. (פרק ה פסוק כא')

משל למלך אחד שרכב בדרך בראש פמליה גדולה. בדרכם הגיעו אל גבול שדה שהייתה מגודרת.

כיוון ששעתם הייתה דחוקה, ציווה המלך להרוס את הגדר כדי שיוכלו לעבור. בעל השדה היה כפרי פשוט בור ועם הארץ שלא הכיר כלל את המלך ולא ידע בגינוני המלכות, ולתומו חשב כי חבורת ציידים משברת את גדר שדהו. על כן בערה בו חמתו, ובחרון אפו החל להרים את קולו ולקלל ולגדף את כל העוברים בשיירה...

המלך שנדהם מתעוזתו של המקלל, ציווה להביא את אותו פוחז למשפט מהיר, וגזר את דינו למוות כדין מורד במלכות. ריחם המלך על הכפרי, כיוון שראה שהלה אינו מבין ויודע כלל מה חומרת מעשהו, על כן ביטל את גזר הדין. אולם ציווה כי הכפרי ייענש על מעשיו וינקה את רחובות עיר הבירה. תחילה הפקידוהו  לנקות את  הרחובות הרחוקים  מארמון המלך,  ולאחר מכן הטילו עליו לנקות את סביבות הארמון, ולבסוף את חצר המלך.

ככל שעלה הכפרי בדרגה, כך הבין את  עוצם  המלוכה, ואת  תוקפו וגדולתו של המלך, ומתוך כך הבין עד כמה חטא נגד המלך, ומה רב היה פשעו. לבסוף פנה הכפרי אל השר הממונה, וביקש שיביאו אותו לפני המלך, כדי שיוכל להתחנן לפניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

כך אמר רבי ישראל בעל שם טוב: האדם החוטא אינו מבין כלל את גדולתו של הקב"ה ומתוך כך פעמים שנכשל בחטא. לו היה מבין את עוצם גדולתו של מלך מלכי המלכים, היה מתחנן, ומבקש על נפשו סליחה ומחילה.

המנורה שמוצפנת בתורה!

ישנו דבר מופלא המסתתר לנו בתוך ספר התורה שקיבלנו בהר סיני. ברגע שניקח את האות "י" הראשונה בתחילת ספר ויקרא, ונדלג בקפיצות של 7, נקבל את שם ה' בדילוג שווה. האם זה במקרה? מסתבר שלא!!


אם נמשיך וניקח את האות "ת" הראשונה בספר בראשית, ונדלג בקפיצות שוות של 49 אותיות. נקבל את המילה "תורה".

באותה צורה של דילוגים, נקבל את המילה "תורה" בסוף הספר. ועל זה הדרך גם בספר שמות.

בספר ויקרא אנו נקבל כאמור את שם ה' בהתחלה, ובספרים במדבר ודברים אנו מקבלים את המילה תורה בצורה הפוכה (הרות), בתחילת הספר ובסוף הספר.

מה שיוצא לנו, זה דגם של מנורה שמסתתר לנו בתורה, שבמרכזה יש את שם ה', ובתחילה והסוף של שאר הספרים נמצאת המילה "תורה" בדלוג שווה של מ"ט (49) אותיות, כשכולם פונים אל שם ה' שבמרכז, כצורת מנורה.

 

[caption id="attachment_900" align="aligncenter" width="1015"] סוד האותיות בתורה[/caption]

 

צפו בעוד סודות של הצופן התנכי : http://www.hidabroot.org/he/video/61076

 

אז טעיתי, מה כבר קרה?!

ודַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (פרק ד' א')

וצריך לשאול, הרי אותו אדם שחטא בשוגג, הוא בכלל לא התכוון לעשות עבירה. למשל נשען על הקיר בשבת, ובטעות הדליק את האור. מה הוא אשם? הרי הוא בכלל לא שם לב!?

אלה מראה לנו התורה, שגם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אומנם נכון שהייתה כאן שכחה, או חוסר תשומת לב, אבל ממה היא נבעה?

האם אותו אדם גם ביום כיפור ישכח חלילה ויאכל? ודאי שלא! כי הרי כולו נמצא בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. והשבת, מה היא לא מספיק קדושה??

אלה מה? ודאי שאותו אדם היה אדיש לאפשרות של תקלה, ולכן לא נזהר מספיק. בשל כך חייבה התורה להביא קורבן. כי גם חוסר תשומת לב, דורש  וידוי  חרטה וקבלה לעתיד.

 

מת לחיות - ההזדמנות השבועית

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת .. (פרק לה פסוקים א'-ב')

הפרשה שלנו פותחת בציווי על קדושת השבת, אותה קדושת שבת שתמיד הייתה הקשר בין היהודי לבין בורא העולם, לב ליבה של היהדות. השבת היא העדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי וקידש אותו. ארז אותו בעטיפה יפה, ואמר למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (שבת י:). מתנה שהיא רק של ישראל! כמו שאנו אומרים בתפילת שחרית: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים,  כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ". כלומר, אם הגויים רוצים יום מנוחה, הם יבחרו את יום ראשון, שישי או כל יום אחר (נבואה שהתגשמה להפליא, ראה מאחור), אבל יום השבת הוא של עם ישראל. רק לנו יש את הזכות במתנה הנפלאה הזו, שהיא מקור הברכה להכל!

יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא יחללו ואף במשהו את קדושת השבת. "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא יג') אומר הקב"ה. ברגע שהיהודי שומר את השבת, זה סימן שהוא מחובר לבורא עולם. ואם אינו שומר? מגלה לנו התורה את דינו: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד')! וכי אדם שאינו שומר שבת דינו מיתה? מעשים שבכל יום מראים שאיש הישר בעיניו יעשה, ולאף אדם לכאורה אין נזק נראה לעין..

אלה שברור לנו, שהתכלית של העולם היא לאפשר בחירה לאדם. ואם הרשעים במעשיהם היו נענשים מיד על פי מה שכתוב בתורה, כל הבחירה בעולם הייתה מתבטלת, ואפילו גויים היו יושבים בשבת בשילוב ידיים מחשש שיקרה להם נזק. אם כן, למה מתכוונת התורה באומרה: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אם בפועל אנו רואים שלרשעים לא קורה כלום!?

הקב"ה אומר ע"י הנביא יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה'.." (יח לב'). האם שייך להמית את המת? הרי הוא כבר מת! אז איך ה' אומר, כי לא אחפוץ במות המת? אלה ממשיך ואומר הפסוק: "כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה". זאת אומרת, שאדם יכול להפוך את מצבו ממת לחי, ולהפך מחי למת, והכל על פי מעשיו. שהקב"ה אומר על השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הקב"ה מראה לנו את מצב האדם ברגע שהוא לא שומר את השבת - מוֹת יוּמָת! מוֹת בעולם הזה, ויוּמָת לעולם הבא.

ישנם אנשים שנראים לנו, שמחים רוקדים ושרים וכביכול "מְבַלִּים", ובפועל בורא העולם מחשיב אותם כמתים רוחנית. איך אדם יכול להעביר 120 שנה, ולדעת שזה שמספק לו חמצן, נותן לו כח, ילדים ופרנסה, מחשיב אותו בכל רגע כמת??? איך אדם שנולד כיהודי וקיבל כרטיס כניסה לעולם הבא, יכול להרשות לעצמו לבעוט בזכות הגדולה הזאת, ובמקום זה להכנס לקטגוריה של: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד'). האדם במו ידיו מסלק מעצמו את נשמת היהודי שהייתה בקרבו, כפי שפוסק הרמב"ם (ערובין ב טז'): ש"מחלל שבת, הרי הוא כגוי לכל דבריו" (נכתב גם מס' פעמים ב"שולחן ערוך").

החפץ-חיים נותן משל לדבר, על בעל חנות שנסע לחופשה, וסגר את חנותו למשך כמה ימים. בכל אותו שבוע, אנשים הגיעו וראו שדלת החנות סגורה, וכולם ידעו שזה עניין של כמה ימים עד שבעל החנות יחזור. וילד אחד שאל את אימו: אמא, אולי המוכר כבר לא רוצה למכור בחנות? אולי הוא עזב לתמיד??

ענתה לו אמו בביטחון גמור: בני, ברגע שהשלט מעל החנות עדיין מתנוסס לו, ועדיין מודיע על תכולת החנות, אנו יודעים שהחנות עדיין פעילה, והמוכר ישוב בעוד יום או יומיים. אך ברגע שהמוכר יסיר את השלט שקבוע מעל החנות, בידוע שעזב את חנותו, אינו מתכוון למכור יותר, ואולי מישהו אחר יתפוס את מקומו.. אומר לנו החפץ חיים בכאב, שהשבת היא השלט שמתנוסס מעל ומעיד, אני יהודי! אם אדם מועד בשאר המצוות, הוא כמו אותו מוכר שהלך לכמה שעות או כמה ימים, ואח"כ יחזור למקומו. אך אם אדם אינו שומר את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט המעיד על היותו קשור לבורא העולם.

ככל שאדם מקפיד יותר על שמירת השבת עם כל פרטיה ודקדוקיה, כך הוא יותר מרגיש את העונג שבה. וככל שהוא מכבד אותה פחות, הוא "מת" כבר שהיא תצא.. ועל כך אומר הנביא ישעיה (נח נג'): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי- וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ (שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול), מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ (חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין) וְדַבֵּר דָּבָר (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול). [ו]אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..."

הכוח ליהנות משמירת השבת נמצא בידינו. והכוח בהנאה שנשיג משמירת השבת יכול לחלחל ולגרום לכל הקרובים והרחוקים שרואים אותנו ונמצאים במחיצתנו, להפסיק לנסות "לעשות חיים", כי "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ". החיים האמיתיים נמצאים במתנה הנפלאה שקיבלנו מבורא העולם, ושבת שמה. (- לך והודיעם!)

 

 

.

ושמרו (רק) בני ישראל את השבת!

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (פרק לה' פסוק ב')

אחד הדברים שחכמי אומות העולם לא מצליחים להסביר, זה את הסיבה לשימוש בשבוע בן השבעה ימים הנהוג בעולם. שבעה ימים זה דבר לא מובן! לא ניתן לחלק חודש לשבעה ימים, ואף זה יוצר סיבוכים בחישובים של שנה שלימה או תקופות. נראה שהיה צריך לבחור חמישה ימים או עשרה ימים, או סתם מספר ימים זוגי, הכל היה יותר נוח. אך משום מה כל העולם כולו ממשיך לספור את השבוע שלו לפי שבעה ימים.

ואיפה הכל התחיל? בבריאת העולם כמובן! ברגע שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ונתן לנו את היום השביעי כיום השבת, מרגע זה כבר כל העולם המשיך לקבל על עצמו את ההרכב של השבעה ימים בלית ברירה. ובעוד היהדות המקורית ההולכת על פי הוראות היצרן של בורא העולם,  וממשיכה לשמור את

יום השבת כיום קדוש יום של שביתה ומנוחה, החלו שאר העמים לנסות לחפש להם ייחודיות בכך שיקבעו יום מנוחה אחר מאשר היהודים. אז הנצרות בחרה לעצמה את היום הראשון (כי זהו היום של אל השמש – Sunday), ואילו דת האסלאם שקמה כ-600 שנה לאחר מכן, בוחרת לעצמה  את היום השישי בשבוע.

היגיון? כנראה שלא חייב.! כי הרי איך יתכן שלאחר יום המנוחה שלהם מגיע היום השביעי בשבוע? הרי היה צריך להתחיל שוב מאחד... אבל כפי שאמרנו, הגיון אין כאן..

מה שלא יודעים אומות העולם, זה שברגע שהם בחרו יום אחר מיום השבת, הם הגשימו נבואה שאותה הבטיח לנו הקב"ה! וכך אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם  בָּחָרְתָּ".

הקב"ה כבר הבטיח לנו שהשבת היא של היהודים, ושום אומה בעולם במהלך כל ההיסטוריה לא תהא שותפה ליום הזה חוץ מעם ישראל העם הנבחר, העם שקיבל אותה במתנה מבורא העולם.

 

אדם לא מפסיד שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (לה' פסוק ל')

הלא מספיק היה לכתוב בצלאל בן אורי למטה יהודה. ולמה התורה הייתה חייבת לציין את השושלת עד לסבו - חוּר?

מסביר ה"כלי יקר": "הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו. יען כי חוּר אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות".

התורה מראה לנו כאן דבר מדהים. אולי היינו יכולים לחשוב, שחוּר נהרג על ידי הערב רב לשווא. ואולי יהיו שיגידו שחוּר לא פעל נכון בכך שנתן "דרשה" לאנשי-הערב רב שהיו משולהבים לעשות להם עגל זהב בכל מחיר. ולכך מזכירה התורה את יחוסו של בצלאל עד לסבו חוּר. להראות לך שפעל נכון ומסר נפשו, ומת מות קדושים. ובכך זכה שנכדו הוא בצלאל שהיה האמן והאדריכל הראשי, בכל מה שקשור לעשיית המשכן וכליו.

עוד מראה לנו התורה, שאין אדם שמפסיד מכך שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר, כל שכן במקום שעליו לשמש דוגמא.

כפי שאומר יהודה בן תימא: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר.. לַעֲשׂוֹת רָצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם". ומפרש זאת רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים (או"ח סימן א'): שכלל גדול הוא שאדם צריך להיות עז כנמר, מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', ולא יבוש משום אדם.

יש תכלית למאמץ שלך!

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה (פרק לט' פסוק לג')

אומר רש"י על הפסוק: "שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו".

רואים אנו שזה היה לא אפשרי למשה להקים לבדו את המשכן, אך בכל אופן הקב"ה אומר למשה: תתחיל, ואני ימשיך מאיפה שכלים כוחותיך.

משל למלך שבנה בנין של מאה קומות ואמר: מי שיצליח לעלות עד לראש הבניין בלי לפול מהרגליים, יקבל ממני פרס גדול מאוד. ובאו כמה אנשים והחלו לעלות אבל אחרי עשרים קומות התעייפו, בפרט שנזכרו שיש עוד שמונים קומות. ויש כאלה שעלו שלושים והתעייפו. לאחר כמה נסיונות כבר התחיל הייאוש, עד שכולם הפסיקו.

אבל אז בא אחד ואמר אני עולה ואני יצליח, שהרי המלך הזה לא יעשה דבר שאי אפשר לעמוד בו! והחל לעלות עשר ועוד עשר עד שהגיע לקומה החמישים, והנה הוא רואה דלת מעלית נפתחת, ועלה בעזרתה עד הקומה המאה וקבל את הפרס הגדול מהמלך.

והנמשל ברור! לפעמים נראה לנו שלא נצליח להשתנות או להתקדם, ואנו מתייאשים עוד לפני שהתחלנו. אך המלך הקב"ה רק רוצה שנתחיל ונעשה מאמץ, ובסוף תבוא המעלית. הקב"ה רוצה רק שתתחיל, רק שתרצה. תפתח פתח כפתחו של מחט, ומשם יפתח לך פתח של אולם!

מה נבחר ברגע האמת!?

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן!  (פרק לב פסוק א')

בפרשתנו אנו קוראים על חטא העגל ומתקשים להבין, איך בדור המדבר שהוא דור דיעה, שזכו לגילוי שכינה בים סוף, ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים" (ילקוט שמעוני בשלח רמז) ועמדו זה עתה במעמד הר סיני, איך ירדו לדיוטא התחתונה בפעם אחת, והגיעו לרמה של חטא כזה? ואומרים חז"ל (שבת פט.): שלסוף 40 יום בא שטן וערבב את העולם. ומפרש רש"י: שהראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא. והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באויר. והיו כל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, לנגד עיניהם חושך ואפילה ענן וערפל, וכל העולם כולו נתון בערבוביא גדולה.

הירידה של עם ישראל טמונה במילים "וַיַּרְא הָעָם". עם ישראל פרש לא נכון את מה שראה, נתן למראה עיניו לבלבל אותו, וברגע אחד נשכחה מהם הבקשה של משה, לחכות לו עד שירד מההר. מרוב שהראיה נראית כביכול מוחשית ואמיתית, עם ישראל כבר לא חושב על זה שאולי הוא התבלבל בספירת השעות לזמן ירידתו של משה (רש"י לב א'), כבר לא חושבים על זה שצריך להתייעץ עם חכמי הדור לגבי הבעיה שאולי צצה, והערב רב מנצל את ההזדמנות להיקהל על אהרון בתוקפנות כבטוחים בצדקתם.

למדים אנו מכאן על דרכו וכוחו של היצר הרע, שבכדי להכשיל את האדם בעבירה הוא משתמש בכל כוחו בכדי לדמות לאדם מצב מסויים, והאדם בטוח שהוא מבין נכון את הדברים ויודע לפרש את הכל, ובטוח בעצמו שהבחירה שהוא בוחר היא הבחירה הנכונה. וכל זה הוא אך ורק חלק מתחבולותיו של היצר. ש"היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת קה:). כמה אנו צריכים להיזהר ולשים לב, איך אנו מפרשים את האירועים שמסביבנו.

אומרים חז"ל שכשיבוא המשיח הרשעים שבישראל יצאו נגדו, ואף ילחמו בו (זוהר כרך ב שמות דף ז:). מתואר פה מצב שבו יש חלק  בעם  שיודע שהנה המשיח הגיע.  ויש חלק  בעם שעדיין משוכנע שזה לא יכול להיות, הרי עד היום כפרנו במציאות של תורה ומצוות, ולא יתכן שכעת מתברר שאנו טועים...

במאבק הזה שיתרחש לעתיד לבא הצדיקים יהיו צודקים ויקבלו את שכרם, ולעומתם הרשעים ילכו לאבדון בעודם ממלמלים משפטי כפירה (כי גם על פתחה של גהינם, אינם חוזרים בתשובה), וזה החלק ההגיוני והפשוט של העניין. אך ישנה עוד קטגוריה בציבור, והיא הבינוניים. שמצד אחד מודעים לאמת בשכלם בצורה אבסולוטית, אך ליבם עדיין מושך אותם בחוזקה למנעמי החיים, ומידי פעם הם פוזלים למה שנראה יותר קל ופחות מחייב.. כשהמשיח יבוא ויתגלה לעולם, באיזה צד הם ימצאו את עצמם? האם זה יהיה באותה צורה של ידיעה ברורה כשל הצדיקים? או שמה זה שוב יראה להם כמשהו קשה ומחייב. משהו שעלול להרוס את התוכניות בחיים, ואת הצפייה בשעשועון הטלוויזיה התורן, ואת הנסיעה לחו"ל.. וחוץ מזה לא צריך להיות כזה פאנט, הרב הזה (המשיח) לפעמים מגזים ...

מה שבטוח שזה הולך להיות ניסיון לא קל בכלל! היצר הרע יודע שהסוף שלו קרב, והוא הולך להשקיע הרבה מאמץ בלגרום לנו לטעות. הוא הולך ל"הראות" לנו הרבה דברים, בכדי לעשות את המבחן להכי קשה שאפשר. ניסיון דומה בעבר (לפני יציאת מצרים), ורק חמישית [!!] מעם ישראל בחר את הבחירה הנכונה. וכאן בפרשתינו עם ישראל קצת יותר מחודש לאחר מעמד הר סיני, מצליח להתבלבל ע"י כוחותיו של היצר הרע, וזאת מפני שנתנו למראה עיניהם ("ולא תתורו") להטעות אותם.

כמה אנו צריכים להתחזק במיוחד בימים אלו, ימים שבהם בכל רגע ורגע יש לנו בדיקות וניסיונות קשים מכל עבר. ככל שאדם מעוניין להתחזק ולהתקרב אל האמת ואל הקב"ה, הוא מרגיש יותר שיצר הרע נלחם עליו בכל הכח ולא מרפה אפילו לרגע. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות זה להישאר צמודים לשיעורי התורה והמוסר, כי זה הדבר היחיד שיכול לגרום לנו לעמוד מול הניסיונות ולא להתבלבל בבחירה.

שוב לאחר שנתיים בלבד אנו עומדים ונדרשים להחליט האם אנו בוחרים בחיזוק התורה הקדושה ולומדיה וביצור חומת הדת היהודית בארץ הקודש, או שאנו הולכים שבי אחר סיסמאות של כוחי ועוצם ידי, שטומנות בחובן תמיכה בגיורים רפורמים, סגירת ישיבות, ופגיעה בכבוד השבת. במה נבחר?..

בדורנו, הדור שנועל את תקופת אחרית הימים, הניסיונות מפוזרים על כל צעד ושעל והבלבול הוא גדול. אסור לנו להתפתות על ידי מראה עינינו והבנתנו שיכולים להטעות אותנו בקלות, אלה עלינו לישא את עינינו אל התורה ואל חכמיה ולפעול על פיהם.

עדיף בתשלומים!

הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ, וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם! (פרק לב פסוק לד')

"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" - דורשים חז"ל שאין לך עונש בכל הדורות שאין בו פקידה מחטא העגל (סנהדרין קב.). כלומר, כל הצרות שבאים על עם ישראל במשך כל הדורות מקורם בכפרת עוון חטא העגל.

ונשאלת השאלה: הייתכן?! מדוע כל כך הרבה שנים ועדיין לא נשלמה הכפרה?!

התשובה לכך תובן על פי משל: למלך אחד היה שר אהוב מאד, שאיתו היה המלך נועץ בכל ענייני המדינה. וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. והנה יום אחד טעה השר במילוי תפקידו, והמלך בחמתו נשבע שיפיל עליו סלע ענק וכבד במטרה להורגו ומיד...

לאחר שהתאושש המלך מרוגזו התחרט על אשר ביקש לעשות, אך כמלך לא יאה שלא יעמוד בדיבורו. מה אם כן יעשה? מצד אחד לא ניתן לשנות את מאמר המלך והסלע חייב להיזרק על השר, מאידך לא יכל המלך להרוג את השר שכל כך הוא אוהב...

שר אחד שהיה חברו הטוב של השר הנידון מצא פיתרון למלך: "המלך יביא מכבש גדול ויפרק את הסלע לאבני חצץ. ובכל יום המלך יזרוק על השר אבן אחת. וכך יצא שלבסוף הסלע כולו יושלך על השר הסורר. אומנם זה יכאב לו, אך לפחות ישאר בחיים."

והנמשל הוא: הקב"ה גזר כליה על כל עם ישראל: "הֶרֶף מִמֶּנִּי, וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם..." מצד אחד לא יכול המלך לחזור בו, ומצד שני אין הוא רוצה להרוג את בניו. מה עשה? "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי". במקום כליה ח"ו העדיף ה' לחלק את הגזירה לצרות קטנות בכל הדורות ובכך להשאיר אותנו בחיים...

ולא יחמוד איש את ארצך!

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֶֹקיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה! (פרק לד' פסוק כג'-כד')

אחת הנבואות המדהימות שניתנות על ידי משה רבינו, שמוכן להתחייב מראש שעם ישראל במשך כ-1400 שנה כל ימי משכן שילה, נוב וגבעון, ובזמן שבית המקדש היה קיים, הרכוש של עם ישראל יהיה שמור, בזמן שלא היו בביתם!

בעת העלייה לרגל השאירו ישראל את כל רכושם, שדותיהם כרמיהם חנויותיהם וביתם בכל רחבי הארץ ללא כל שמירה בשלושת הרגלים, ועלו לירושלים. רק בורא העולם יכול להבטיח שבתקופה זו שאורכת בכל רגל כשבוע  ויותר, הרכוש  והארץ יהיו שמורים ומוגנים. וההבטחה אכן קוימה! עדויות היסטוריות רבות מלמדות שעם ישראל עלה לרגל בהמוניו, ובכל אותן תקופות לא התרחשה התקפה של אויבים, או גניבת רכוש. שכן אם הייתה מתרחשת, יש להניח שעם ישראל היה מפסיק לעלות לרגל,  או אפילו נוטש את קיום המצוות חלילה.

וכך מובא בתלמוד ירושלמי (פאה פרק ג' הלכה ז') וכן במדרש רבה על שיר השירים (ז-א'): מעשה באחד ששכח לנעול דלת ביתו ועלה לפעמי רגלים. וכשבא, מצא נחש קשור בטבעות דלתותיו.

שוב  מעשה באחד ששכח  ולא הכניס  תרנגולותיו  לתוך ביתו  ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא חתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חיטים (ערמת חיטים שנשארה בחוץ לאחר קצירת התבואה) לתוך ביתו, ועלה לרגל . וכשבא מצא אריות מקיפין לחיטים.

אמר רבי פנחס: מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון, והיו להם שכנים רעים מאומות העולם. והיו אומרים אמתי אלה היהודים  יעלו  לירושלים ואנו  נוטלים כל  מה שיש להם. הגיע הזמן ועלו. זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והיו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם. כאשר שבו מירושלים, חילקו דרונות (מתנות) ממה שהביאו עמהם לכל מכריהם. אמרו להם היכן הייתם? אמרו להם: בירושלים. אימתי עליתם? ביום פלוני. ואימתי חזרתם? ביום פלוני. אמרו ברוך אלוקי היהודים שלא עזבם ולא יעזבם.

על כך אומר שלמה המלך בשיר השירים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (ז'-ב'). שאומות העולם מתפעלים מפעמי (צעדי) עם ישראל בעלותם לרגל, שכולם עולים  בבטחה ובשלווה.  בידיעה  שה' שומר דלתות  ישראל. 

 

לדעת את הגבול

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (פרק לב פסוק יט')  

שואל האלשיך הקדוש: מדוע לא שבר משה את הלוחות ששמע מהקדוש ברוך הוא שישראל עשו את העגל? הלא שמע וידע, וירד עם הלוחות. גם שמע את קול העם בריעֹה, וידע את פשר הקולות. מדוע שבר את הלוחות רק כראותו את העגל והמחולות?

התירוץ יובן על פי המשל,
לילד ששב לביתו עם תעודה המעידה על הישגיו בשנה החולפת, ומראה אותה לאביו. הלכה- מספיק! משנה- מספיק! חשבון- מספיק! תנ"ך- מספיק! שירה (שיעור בחירה) - מצוין!. ברגע שהאב ראה את הציון שקיבל בשירה, סטר לו לבן על לחיו...

הבן המופתע לא הבין ושאל את אביו: אבא, לא כעסת שקיבלתי מספיק, אבל קיבלתי מצוין בשירה, למה אתה כועס? ענה לו האב: עם ציונים כאלה יש לך עוד חשק לשיר ???

מתרץ האלשיך הקדוש: החטא הנורא ביותר עדיין יש לו תקנה ותקוה, אם מצטערים עליו וחוזרים בתשובה. לפיכך לא שבר משה את הלוחות ולא חרה אפו. אך הנורא מכל הוא שחוטאים ורוקדים  ושמחים, אזי אין כל תקווה.!

לתת למוסר לחמוק מבין האצבעות.

וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (לב' פסוק ד')

פרש רש"י- "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ" ולא נאמר אלה אלוקינו, מכאן שערב-רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרון. והם שעשו את העגל.

אמנם יש להבין כיצד הערב-רב הגיעו לחטא זה. שהרי אמרו חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים" (מכילתא שמות טו ב'). ודאי שגם הערב-רב ראו על ים סוף גילוי שכינה ואיך חטאו?

והנה במה שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים". יש להבין מלשון הדברים, שאותה שפחה שראתה יותר מהנביאים הייתה אמורה להיות בדרגה גדולה מהם. ולמרות זאת אנו רואים שהנביאים הם אלו נביאי ה'. ואילו אותה שפחה, נשארה בסך הכל שפחה למרות שראתה מראות אלוקים.

מבואר מזה, כי לא משנה מה אדם ראה או למד, דבר זה כשלעצמו לא הופך אותו לנעלה יותר מאדם אחר. האדם מתעלה אך ורק אם הוא מגיע להשגות על ידי רצון, ועבודה אישית. רק אז זה משנה את מהותו, ונהפך הוא לאדם יותר חשוב ונעלה. וכך זה גם בעניין הערב-רב שראו על הים דברים נפלאים, אך בעצמם לא רצו לשנות דבר ונשארו כמות שבאו, ובכך גרמו לחטא הגדול של העגל.

כמה מוסר שמענו במהלך חיינו, ונתנו לו בקלות לחמוק מבין אצבעותינו מבלי שהוא השאיר בנו חותם כלשהו?!

ברגע שאנו שומעים דבר כלשהו שיכול לשפר את מעשינו ומידותינו, צריכים אנו לקחת לשנות וליישם, ועל ידי כך להפוך לאנשים נעלים וחשובים יותר, ולא כאותה שפחה שראתה הכל, אך לא שינתה בעצמה מאומה, ולכן נשארה שפחה..