יום חמישי, 26 במרץ 2015

בניין גבוה נמדד ביסודותיו

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (פרק ו פסוק ג')


המלב"ים (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר), כותב בעניין חשיבות הבגדים: "הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית"..

המלבי"ם מבאר לנו כמה חשוב שלכהנים יהיה בסיס של מידות טובות, בכדי שיעשו את עבודתם נאמנה כשליחי עם ישראל. ויובן על פי משל, לאחד שעשה חוזה עם קבלן לבנות לו בניין גדול בין כמה וכמה קומות, והרבה חדרים על פי הזמנה ייחודית ומדויקת. חתמו שניהם על חוזה, והחלה העבודה. לאחר כמה זמן, בא אותו אדם לקבלן, וקבל בפניו על כך ששילם בכדי לבנות בניין לגובה, וכבר כמה חודשים הפועלים רק חופרים לעומק.

אמר לו הקבלן: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.. וכי היכן חשבת להעמיד את הבניין, על האויר? חובה לצקת יסודות חזקים בכדי שהבניין המפואר יישאר לעמוד על תילו. כך מלמדת אותנו התורה על חשיבות העבודה על המידות, שהם הבסיס של כל האדם.

יום רביעי, 18 במרץ 2015

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')



השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.

מלך פורץ גדר..

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'.. (פרק ה פסוק כא')


משל למלך אחד שרכב בדרך בראש פמליה גדולה. בדרכם הגיעו אל גבול שדה שהייתה מגודרת.

כיוון ששעתם הייתה דחוקה, ציווה המלך להרוס את הגדר כדי שיוכלו לעבור. בעל השדה היה כפרי פשוט בור ועם הארץ שלא הכיר כלל את המלך ולא ידע בגינוני המלכות, ולתומו חשב כי חבורת ציידים משברת את גדר שדהו. על כן בערה בו חמתו, ובחרון אפו החל להרים את קולו ולקלל ולגדף את כל העוברים בשיירה...

המלך שנדהם מתעוזתו של המקלל, ציווה להביא את אותו פוחז למשפט מהיר, וגזר את דינו למוות כדין מורד במלכות. ריחם המלך על הכפרי, כיוון שראה שהלה אינו מבין ויודע כלל מה חומרת מעשהו, על כן ביטל את גזר הדין. אולם ציווה כי הכפרי ייענש על מעשיו וינקה את רחובות עיר הבירה. תחילה הפקידוהו  לנקות את  הרחובות הרחוקים  מארמון המלך,  ולאחר מכן הטילו עליו לנקות את סביבות הארמון, ולבסוף את חצר המלך.

ככל שעלה הכפרי בדרגה, כך הבין את  עוצם  המלוכה, ואת  תוקפו וגדולתו של המלך, ומתוך כך הבין עד כמה חטא נגד המלך, ומה רב היה פשעו. לבסוף פנה הכפרי אל השר הממונה, וביקש שיביאו אותו לפני המלך, כדי שיוכל להתחנן לפניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

כך אמר רבי ישראל בעל שם טוב: האדם החוטא אינו מבין כלל את גדולתו של הקב"ה ומתוך כך פעמים שנכשל בחטא. לו היה מבין את עוצם גדולתו של מלך מלכי המלכים, היה מתחנן, ומבקש על נפשו סליחה ומחילה.

המנורה שמוצפנת בתורה!

ישנו דבר מופלא המסתתר לנו בתוך ספר התורה שקיבלנו בהר סיני. ברגע שניקח את האות "י" הראשונה בתחילת ספר ויקרא, ונדלג בקפיצות של 7, נקבל את שם ה' בדילוג שווה. האם זה במקרה? מסתבר שלא!!


אם נמשיך וניקח את האות "ת" הראשונה בספר בראשית, ונדלג בקפיצות שוות של 49 אותיות. נקבל את המילה "תורה".

באותה צורה של דילוגים, נקבל את המילה "תורה" בסוף הספר. ועל זה הדרך גם בספר שמות.

בספר ויקרא אנו נקבל כאמור את שם ה' בהתחלה, ובספרים במדבר ודברים אנו מקבלים את המילה תורה בצורה הפוכה (הרות), בתחילת הספר ובסוף הספר.

מה שיוצא לנו, זה דגם של מנורה שמסתתר לנו בתורה, שבמרכזה יש את שם ה', ובתחילה והסוף של שאר הספרים נמצאת המילה "תורה" בדלוג שווה של מ"ט (49) אותיות, כשכולם פונים אל שם ה' שבמרכז, כצורת מנורה.

 

[caption id="attachment_900" align="aligncenter" width="1015"]סוד האותיות בתורה סוד האותיות בתורה[/caption]

 

צפו בעוד סודות של הצופן התנכי : http://www.hidabroot.org/he/video/61076

 

אז טעיתי, מה כבר קרה?!

ודַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (פרק ד' א')



וצריך לשאול, הרי אותו אדם שחטא בשוגג, הוא בכלל לא התכוון לעשות עבירה. למשל נשען על הקיר בשבת, ובטעות הדליק את האור. מה הוא אשם? הרי הוא בכלל לא שם לב!?

אלה מראה לנו התורה, שגם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אומנם נכון שהייתה כאן שכחה, או חוסר תשומת לב, אבל ממה היא נבעה?

האם אותו אדם גם ביום כיפור ישכח חלילה ויאכל? ודאי שלא! כי הרי כולו נמצא בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. והשבת, מה היא לא מספיק קדושה??

אלה מה? ודאי שאותו אדם היה אדיש לאפשרות של תקלה, ולכן לא נזהר מספיק. בשל כך חייבה התורה להביא קורבן. כי גם חוסר תשומת לב, דורש  וידוי  חרטה וקבלה לעתיד.

 

יום רביעי, 11 במרץ 2015

מת לחיות - ההזדמנות השבועית

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת .. (פרק לה פסוקים א'-ב')


הפרשה שלנו פותחת בציווי על קדושת השבת, אותה קדושת שבת שתמיד הייתה הקשר בין היהודי לבין בורא העולם, לב ליבה של היהדות. השבת היא העדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי וקידש אותו. ארז אותו בעטיפה יפה, ואמר למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (שבת י:). מתנה שהיא רק של ישראל! כמו שאנו אומרים בתפילת שחרית: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים,  כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ". כלומר, אם הגויים רוצים יום מנוחה, הם יבחרו את יום ראשון, שישי או כל יום אחר (נבואה שהתגשמה להפליא, ראה מאחור), אבל יום השבת הוא של עם ישראל. רק לנו יש את הזכות במתנה הנפלאה הזו, שהיא מקור הברכה להכל!

יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא יחללו ואף במשהו את קדושת השבת. "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא יג') אומר הקב"ה. ברגע שהיהודי שומר את השבת, זה סימן שהוא מחובר לבורא עולם. ואם אינו שומר? מגלה לנו התורה את דינו: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד')! וכי אדם שאינו שומר שבת דינו מיתה? מעשים שבכל יום מראים שאיש הישר בעיניו יעשה, ולאף אדם לכאורה אין נזק נראה לעין..

אלה שברור לנו, שהתכלית של העולם היא לאפשר בחירה לאדם. ואם הרשעים במעשיהם היו נענשים מיד על פי מה שכתוב בתורה, כל הבחירה בעולם הייתה מתבטלת, ואפילו גויים היו יושבים בשבת בשילוב ידיים מחשש שיקרה להם נזק. אם כן, למה מתכוונת התורה באומרה: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אם בפועל אנו רואים שלרשעים לא קורה כלום!?

הקב"ה אומר ע"י הנביא יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה'.." (יח לב'). האם שייך להמית את המת? הרי הוא כבר מת! אז איך ה' אומר, כי לא אחפוץ במות המת? אלה ממשיך ואומר הפסוק: "כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה". זאת אומרת, שאדם יכול להפוך את מצבו ממת לחי, ולהפך מחי למת, והכל על פי מעשיו. שהקב"ה אומר על השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הקב"ה מראה לנו את מצב האדם ברגע שהוא לא שומר את השבת - מוֹת יוּמָת! מוֹת בעולם הזה, ויוּמָת לעולם הבא.

ישנם אנשים שנראים לנו, שמחים רוקדים ושרים וכביכול "מְבַלִּים", ובפועל בורא העולם מחשיב אותם כמתים רוחנית. איך אדם יכול להעביר 120 שנה, ולדעת שזה שמספק לו חמצן, נותן לו כח, ילדים ופרנסה, מחשיב אותו בכל רגע כמת??? איך אדם שנולד כיהודי וקיבל כרטיס כניסה לעולם הבא, יכול להרשות לעצמו לבעוט בזכות הגדולה הזאת, ובמקום זה להכנס לקטגוריה של: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד'). האדם במו ידיו מסלק מעצמו את נשמת היהודי שהייתה בקרבו, כפי שפוסק הרמב"ם (ערובין ב טז'): ש"מחלל שבת, הרי הוא כגוי לכל דבריו" (נכתב גם מס' פעמים ב"שולחן ערוך").

החפץ-חיים נותן משל לדבר, על בעל חנות שנסע לחופשה, וסגר את חנותו למשך כמה ימים. בכל אותו שבוע, אנשים הגיעו וראו שדלת החנות סגורה, וכולם ידעו שזה עניין של כמה ימים עד שבעל החנות יחזור. וילד אחד שאל את אימו: אמא, אולי המוכר כבר לא רוצה למכור בחנות? אולי הוא עזב לתמיד??

ענתה לו אמו בביטחון גמור: בני, ברגע שהשלט מעל החנות עדיין מתנוסס לו, ועדיין מודיע על תכולת החנות, אנו יודעים שהחנות עדיין פעילה, והמוכר ישוב בעוד יום או יומיים. אך ברגע שהמוכר יסיר את השלט שקבוע מעל החנות, בידוע שעזב את חנותו, אינו מתכוון למכור יותר, ואולי מישהו אחר יתפוס את מקומו.. אומר לנו החפץ חיים בכאב, שהשבת היא השלט שמתנוסס מעל ומעיד, אני יהודי! אם אדם מועד בשאר המצוות, הוא כמו אותו מוכר שהלך לכמה שעות או כמה ימים, ואח"כ יחזור למקומו. אך אם אדם אינו שומר את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט המעיד על היותו קשור לבורא העולם.

ככל שאדם מקפיד יותר על שמירת השבת עם כל פרטיה ודקדוקיה, כך הוא יותר מרגיש את העונג שבה. וככל שהוא מכבד אותה פחות, הוא "מת" כבר שהיא תצא.. ועל כך אומר הנביא ישעיה (נח נג'): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי- וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ (שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול), מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ (חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין) וְדַבֵּר דָּבָר (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול). [ו]אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..."

הכוח ליהנות משמירת השבת נמצא בידינו. והכוח בהנאה שנשיג משמירת השבת יכול לחלחל ולגרום לכל הקרובים והרחוקים שרואים אותנו ונמצאים במחיצתנו, להפסיק לנסות "לעשות חיים", כי "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ". החיים האמיתיים נמצאים במתנה הנפלאה שקיבלנו מבורא העולם, ושבת שמה. (- לך והודיעם!)

 

 

.

ושמרו (רק) בני ישראל את השבת!

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (פרק לה' פסוק ב')


אחד הדברים שחכמי אומות העולם לא מצליחים להסביר, זה את הסיבה לשימוש בשבוע בן השבעה ימים הנהוג בעולם. שבעה ימים זה דבר לא מובן! לא ניתן לחלק חודש לשבעה ימים, ואף זה יוצר סיבוכים בחישובים של שנה שלימה או תקופות. נראה שהיה צריך לבחור חמישה ימים או עשרה ימים, או סתם מספר ימים זוגי, הכל היה יותר נוח. אך משום מה כל העולם כולו ממשיך לספור את השבוע שלו לפי שבעה ימים.

ואיפה הכל התחיל? בבריאת העולם כמובן! ברגע שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ונתן לנו את היום השביעי כיום השבת, מרגע זה כבר כל העולם המשיך לקבל על עצמו את ההרכב של השבעה ימים בלית ברירה. ובעוד היהדות המקורית ההולכת על פי הוראות היצרן של בורא העולם,  וממשיכה לשמור את

יום השבת כיום קדוש יום של שביתה ומנוחה, החלו שאר העמים לנסות לחפש להם ייחודיות בכך שיקבעו יום מנוחה אחר מאשר היהודים. אז הנצרות בחרה לעצמה את היום הראשון (כי זהו היום של אל השמש – Sunday), ואילו דת האסלאם שקמה כ-600 שנה לאחר מכן, בוחרת לעצמה  את היום השישי בשבוע.

היגיון? כנראה שלא חייב.! כי הרי איך יתכן שלאחר יום המנוחה שלהם מגיע היום השביעי בשבוע? הרי היה צריך להתחיל שוב מאחד... אבל כפי שאמרנו, הגיון אין כאן..

מה שלא יודעים אומות העולם, זה שברגע שהם בחרו יום אחר מיום השבת, הם הגשימו נבואה שאותה הבטיח לנו הקב"ה! וכך אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם  בָּחָרְתָּ".

הקב"ה כבר הבטיח לנו שהשבת היא של היהודים, ושום אומה בעולם במהלך כל ההיסטוריה לא תהא שותפה ליום הזה חוץ מעם ישראל העם הנבחר, העם שקיבל אותה במתנה מבורא העולם.