כך נראו מכות מצריים !

וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים  (פרק ז פסוק ד')

בשנת 1828 רכש המוזיאון "ליידן" שבהולנד פפירוס מצרי, המתאר את עשר המכות במצרים. מספרו הקטלוגי של הפפירוס הוא 344 והוא מכונה "פפירוס איפוור".

מאז שנחשף,  נעשו מספר נסיונות לתרגמו. בתחילה לא ייחסו לו חשיבות מיוחדת, משום שבהתאם למה שהיה מקובל במחקר ההיסטורי באותם ימים, נקבע מיקומו לשש מאות שנה לפני יציאת מצרים והוא נגנז בלא אזכור מיוחד בספרי ההיסטוריה.

כך פותח עמנואל וליקובסקי (Immanuel Velikovsky) בספרו (תקופות בתוהו) את תיאורה של אחת המהפכות הגדולות בשדה הארכיאולוגיה, שזעזע את המערכת המקצועית ואת דעת הקהל העולמית. בהמשך הוא עומד על הדמיון הרב בין תיאור ההרס והחורבן שפקד את מצרים, כפי שמתאר אותם איפוור" המצרי, לבין התיאור של מכות מצרים בתורה. בכך הוא הוציא את הפפירוס מאלמוניותו. כל שהיה עליו לעשות, כדי להתאימו לסיפורי התורה, היה עליו לייחס את הפפירוס לתאריך מאוחר ב-600 שנה ממה שייחסו לו עד היום.

וכך הוא כותב בספרו (חוזים בכוכבים וחופרי קברים): "חקרתי ודרשתי בכתובים ואולם לא מצאתי אזכור כלשהו לאסון כזה בספרים העוסקים בהסטוריה של מצרים, עד אשר נתקלתי בהתייחסות לחכם בשם "איפוור", המקונן על כך שים הנילוס הפך לדם. חיפשתי אחר המקור ומצאתיו במהדורה מאת אלן גרדנר, אשר תרגם את הטקסט בשנת 1909. עיון בכתוב הביאני למסקנה, שלא זו בלבד שהיה זה תיאור מדויק של שואת טבע, אלה שהטקסט היה תיאור מדויק של מכות מצרים. כה רב הדמיון בין התיאורים עד כי שנים מעטות לאחר מכן, כאשר שלחתי את הטקסטים המקבילים לפרופסור ג'ון גרסטאנג  (John Garstang) האיג'פטולוג הבריטי וחוקר יריחו, השיב לי הלה, שהטקסט מתוך הפפירוס המצרי נראה לו כהעתק מספר שמות"!

 



 



 

 

 

להפסיד את כל הקופה

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! (פרק יב, לא')

עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שפרעה זועק בחוסר אונים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי".

הילקוט שמעוני (יב') מביא משל למלך שביקש מהטבח האהוב שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל.
המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה לבחור בין שלושה עונשים:

או שיאכל את הדג שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים.

הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג - ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחציתו, חש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמישים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים...

יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את  כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים... אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות.

והנמשל. פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל עם כל רכושו, וגם טבעו הוא וחילו בים סוף...

אילו היה במכה  הראשונה היה מבין  שה' הוא האלוקים  לא היה צריך לעבור ייסורים  שלבסוף לא הועילו לו  מלשלח את בני ישראל..

לעתים ניתן לפספס את הכל...

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')

מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל

רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!

אל תשכח מאיפה באת!

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם! (מתוך ההגדה)

למרות שאדם חייב להרגיש בין חורין בליל הסדר, פותחים אנו את ההגדה במילים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". וזאת בכדי שלא נבוא לידי גאווה ונזכור מהיכן באנו...
משל למה הדבר דומה:
לרועה צאן שהיה חכם במיוחד, ולאחר שהמלך עמד על חכמתו - החליט למנותו לשר אוצר. והנה קנאו בו השרים והעלילו עליו למלך שגנב מקופת המלך. בצר לו קיבל המלך החלטה לערוך חיפוש בביתו של השר האהוב על מנת לאמת או לשלול את החשדות. בחיפוש מדוקדק שערך המלך בביתו לא נמצא מאומה, מלבד דלת קטנה נעולה בסורג ובריח ושהשר מסרב לפותחה בפני המלך.

המלך התעקש שיפתחה בפניו וכל תחנוניו לא הועילו - עבדיו פרצו את הדלת בעל כורחו. והנה בחדר נמצא תרמיל, מקל וחליל רועים. לפליאתו של המלך השיב השר כי בכל יום ניגש הוא לחדר בטרם יוצא לעבודתו נזכר מאין הגיע ושהוא רק רועה צאן ורק כך ניגש הוא למלא את תפקידו באמונה לפני המלך... נדהם המלך, השיבו לתפקידו ושילש את שכרו...
והנמשל הוא: שדווקא בלילה שבו אנו יושבים כבני מלכים, יכולה להתגנב בלבנו מחשבה שהחירות היא דבר מובן מאליו. ולכן בפתיחה מזכירים אנו לעצמינו: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

גאולת ישראל בזכות דם המילה

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי!    (מתוך ההגדה- יחזקאל טז ז')

אחד ממקורבי האדמו"ר מבלאז'וב ספר עובדה מזעזעת שהתרחשה בגיא ההריגה בימי השואה האיומה, עובדה שהאדמו"ר היה עד לה, ואשר נהג לספר אותה בהזדמנויות רבות:

על האדמו''ר מבְּלָאז'וֹב הוטלה עבודת פרך בנסור עצים, בסמוך למקום שבו נטבחו מדי יום אלפי יהודים. יום אחד נודע, כי הצוררים קבעו מספר שעות לרציחה אכזרית של אלפי תינוקות, מבני יומם עד גיל שבועות מספר.

קול זעקת התינוקות שהושלכו לכבשן התערב בזעקת אמותיהם ועלה עד לשמים, אך הרשעים הארורים המשיכו במלאכתם באדישות ובלעג מר. לפתע פנתה אל האדמו''ר אשה, כשבידה חבילה קטנה ובקשה ממנו סכין. הוא שם לב, כי האשה אוחזת בידה תינוק פועה עטוף בבד, והבין כי מן הסתם האשה רוצה לאבד את עצמה לדעת יחד עם בנה הרך.

האדמו''ר לא הפסיק את עבודתו מחשש פן יפגעו בו הרשעים המשגיחים עליו, אך החל לדבר על לבה, כשהוא ממשיך בעבודתו ומוביל את הַמַּשּׂוֹר על גבי גזעי העצים.

''אני מבין שאת רוצה לעשות מעשה נורא, אך דעי לך, כי יש בורא לעולם הרואה הכל, ואפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם – אל יתיאש. ואם באמת חס ושלום נגזרה הגזרה, הרי שעל כולנו להישרף בכבשן האש ולקבל דין שמים באהבה, ולא לחבל בעצמנו, חס ושלום.''

איש הגסטפו, ששמע את קולו של האדמו''ר, פנה אליו בגסות, אחז בגרונו ואמר: ''מה דברת?'' הוא השיב לו את האמת, כי האשה בקשה ממנו סכין, וכי הסביר לה שאין צורך, כי ממילא ישליכו את כולם אל הכבשן.

הרוצח לא האמין לדבריו, ושאל את האשה מה ביקשה. וזו השיבה לו שביקשה סכין. הנאצי מהר להוציא את סכינו הצבאי ונתן לה, כשהוא ממתין לראות ב''מחזה'', של אם יהודיה הרוצחת עצמה ואת בנה.

אך להפתעת הכל, הניחה האשה את ילדה על הארץ, התירה את חיתוליו, ברכה בקול: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה'... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה'' וחתכה את ערלת בנה.

הרוצח עמד בעינים פעורות, ושאל אותה לפשר מעשיה, והאשה ענתה: ''היום ילדי בן שמונה ימים, והתורה מצוה לקים בו מצות מילה, בעוד זמן קצר ודאי תרצחו אותו, ורציתי לקיים את המצוה כל עוד רוחו בו.''

לאחר מספר שעות, הוצאה האם עם תינוקה, יחד עם עוד אלפי אמהות ותינוקות, אל הכבשנים.

מתוך: הגדה של פסח - אור דניאל

הנה אנוכי שולח לכם

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא - וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(מתוך ההפטרה - מלאכי פרק ג' כב'-כד')

בהפטרת השבת שלפני פסח, אנו קוראים בספר מלאכי (פרק ג'). ונתנו טעם לדבר (הלבוש, וכן הגר"א), שבפרשה זו מוזכרת הגאולה האחרונה על ידי אליהו הנביא, כמו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים.

הנביא מבשר לנו שהקב"ה ישלח את אליהו הנביא לפני בוא הגאולה השלימה, ויתרחש תהליך שלמען האמת נשמע קצת מוזר..

הכתוב אומר שאליהו הנביא, ישיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".. האומנם? איך יתכן שבכל שנות קיומה של היהדות, האב היה זה שמעביר את המסורת לבנו, ועכשיו פתאום זה יהיה הפוך? האם יתכן שהבן יחזיר את אביו בתשובה?

חז"ל מגלים לנו שישנם כמה דרכים לגילוי אליהו הנביא. דרך ראשונה, זה כשהאדם זך וטהור כדוגמת גדולי ישראל ואף בדורות האחרונים, שהיו זוכים לגילוי אליהו בכל עת, והיה יושב עמם ומלמדם סתרי תורה. כדוגמת הרש"ש זצ"ל (הרב המקובל רבי שלום שרעבי), שמפורסם המעשה על המשרתת בביתו, שהייתה נוהגת להכין לרב כוס תה בשעות הלילה בעת שהיה שקוד על לימודו. ויום אחד שאלה היא את הרב, מיהו אותו זקן הדור פנים שישב ולמד איתו בלילה, שאם הייתה יודעת שגם הוא נמצא, הייתה מכינה כוס תה חם גם בשבילו.. ענה לה הרש"ש: ביתי, זכית לגילוי אליהו הנביא, שאותו ראית שישב ולמד איתי בלילה.

הדרך השניה- אומרים חז"ל שפעמים ויש לאדם זכות גדולה, ואז אליהו הנביא מתגלה גם ע"י חלום בכדי לבשר לו דבר מה, או להדריך אותו בדבר מסוים.

הדרך השלישית- היא עוד סוג של גילוי אליהו, שמגיע ע"י מחשבה טובה שלעיתים נכנסת לאדם לראש, אדם מרגיש התעלות רוחנית ומשיכה לעשיית מצוות ולימוד תורה והוא איננו מבין מהיכן הדחיפה הזאת, מהיכן הוא שאב פתאום את הכוח לרצות לדבוק בהקב"ה..

מסבירים לנו חז"ל שלפני בוא הגאולה, הקב"ה  שולח את  אליהו הנביא בכדי לדחוף קדימה את כל מי שיזכה לעשות תשובה, ואף לתת הרהורי תשובה לכל אדם בכדי שיינצל את הזמן שנישאר לעליה רוחנית, וכך יזכה לקבל את פני המשיח.

רואים אנו את הדברים מתרחשים מול עיננו בצורה מדהימה. בשנים האחרונות כמעט כל אדם בעם ישראל מתחיל להתעניין ולשאול ולהבין מושגים ביהדות. הסמינרים בארץ בתפוסה מלאה. כמעט כבר אין עיר ורחוב, שאין בהם מקוואות ושיעורי תורה. אין בית אשר אין שם בן משפחה שחוזר בתשובה ומנסה לסחוף אחריו את משפחתו..

ועכשיו מובנים לנו דברי הנביא שאומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". רק בדור האחרון אנו רואים כיצד מתהפך לו הגלגל, וכעת הילדים הם אלו שסוחפים אחריהם את האבות ואת כל שאר המשפחה.

שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, ונראה בעיננו איך מגיע "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", וכך כל חלקי הפסוק יתגשמו במלואם ..

כיסוי לפי מידה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (פרק ו פסוק ב')

פרש רש"י על המילה "צו": "אין צו אלא זירוז. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס".

וכותב בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק): "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא, צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות. אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף. שאין לו גוף - שהוא כמו כיס ונרתיק להנשמה. וזה שרמז רש"י: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל. עכ"ל.

מסביר לנו רבי אלימלך, שהגוף שלנו הוא הכיסוי של הנשמה. וברגע שהגוף לא שלם במידותיו, אלה בעל תאוות ומידות רעות ככעס גאווה קנאה וכבוד, זהו חיסרון בכיסוי של הנשמה. ולכן כשהתורה אומרת שצריך לצוות ולזרז ברגע של חיסרון כיס, היא רומזת שצריך לזרז ביותר את האדם שיש לו חיסרון במידותיו שהם העטיפות והכיסויים של הנשמה - ועליו לתקנם.

דברים אלו נכונים לכל יום ויום מימות השנה, וכל שכן לימים אלה שהם ימים של חיפוש ומשמוש אחר כל פירור של חמץ. צריכים אנו לבדוק בבית ובחצר, וכל שכן את החמץ שיש במעשינו שאנו מצווים לחפש ולבדוק עד היכן שידינו מגעת, וברגע שנמצא נשבית שאור מביתנו ומתוכינו ונבערו.