ארכאולוגיה במדבר סיני

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' (פרק לג פסוקים א'-ב')

יהושוע עציון בספרו "התנ"ך האבוד" (ע' 53). מראה שהממצאים הארכיאולוגיים מתאימים בצורה מפליאה לתיאורי התורה.

אחד הגילויים המעניינים בספרו, הינם שרידים של מסעות בני ישראל במדבר. וכך הוא כותב:

"מקובל לראות בחצי-האי סיני את מקום הנדודים של בני ישראל. סקרים וחפירות ארכיאולוגיות מצומצמות נערכו בחצי-האי כבר בשלהי המאה ה-19. היו שקיוו לגלות בסיני שרידים המעידים על נוכחותם במקום של בני ישראל יוצאי מצרים. ואכן נתגלו בסיני ובמדבר צין ממצאים רבי עניין. ניתן לייחס את רוב הממצאים הארכיאולוגיים הקדומים בחצי האי סיני וברמת הנגב המרכזית, לבני ישראל שיצאו ממצרים.

הממצא הבולט, שהתגלה בחפירות ובסקרים, היה שדות קבורה פזורים במרחבי חצי-האי  וברמת  הנגב  המרכזית.  הקברים  נמצאו  לפעמים  בריכוזים  גדולים  ולעיתים  במפוזר.  צורת הקברים לא אחידה. לרוב צוין מקום הקבורה בגלי האבנים הקרויים טומולי, לעיתים היו אלה מבני קבורה ממש. על יד ריכוזי הקברים נתגלו אתרי מגורים.  קשה היה להבחין בדגם ארכיטקטוני מסוים. לרוב נמצאו שרידים של מבנים מעוגלים, שהיו ערוכים מסביב לחצר מרכזית. קירות המבנים היו בנויים טור אבנים אחד. התגלתה כמות קטנה בלבד של אבני מפולת, דבר המעיד שהגג וחלקם העליון של הקירות היו עשויים מענפים, מעורות או מאריגים. התיאור חופף לסיפור המקראי המתאר את ישיבתם של בני ישראל בסוכות". בהמשך הוא מוסיף: "אתרי המעגלים ושדות הטומולי, שנמצאו בסיני מראים בעליל, שבמשך תקופה קצרה בעת העתיקה חלפו דרך סיני המוני בני אדם. מה היו אם כן מקורות המים של רבבות אלה בזמן שהותם במדבר? לפי התיארוך החלופי, המונים אלו הם כאמור יוצאי מצריים.  כמבואר בתורה, שתו בני ישראל מבארה של מרים, שהלך איתם בדרך נס. מקורות המזון של הנוודים הקדומים בסיני, אף הם אינם מחוורים די הצורך. המקרא מספר, שיוצאי מצריים אכלו מן, שירד בדרך נס מן השמיים.

תופעה מעניינת קשורה למבני המגורים של תושבי המדבר המסתוריים: באתרים רבים בחצי האי סיני, שבהם מצויים שרידים של מבני קבע, לא נמצאו חרסים. שהם סממן של מגורי קבע. בשונה מהמקובל באתרים ארכיאולוגים אחרים. מה שמלמד שאלו היו מגורים ארעיים ביותר.

הארכיאולוגים כותבים שאין לתופעה זו הסבר. מצד אחד נראה שאלו היו מבני קבע, ומצד שני לא מוצאים בהם שברי חרסים. אולם לפי הסיפור המקראי, המתאר את חניותיהם של בני ישראל, נפתרת התעלומה. בכל חניה וחניה שחנו במדבר, לא ידעו בני ישראל מראש כמה זמן יחנו, ולכן ליתר ביטחון הם בנו לעצמם מבני קבע. לעיתים אכן החנייה ארכה זמן ממושך, שהצדיק את מבנה הקבע. אך לעיתים היא הייתה קצרה ביותר והמבנה היה מיותר. במקומות אלה, אכן לא נמצאו חרסים"..

---

 

יציאת מצרים בזווית מדעית-ארכיאולוגית

 גלגלי מרכבות המצרים, גופתו החנוטה של פרעה, תפילה חרוטה בסלע ועוד. השערות וכיוונים שונים – בסרטון שלפניכם:

.

[videojs poster="https://www.youtube.com/watch?v=3Abk1u_lVbY" width="500" height="250" preload="true"]

ולמה נקרא שמו ישמעאל?

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ! (פרק לא פסוקים א'-ב')

הפרשה פותחת בציווי ה' למשה לנקום במדיינים על כך שהחטיאו את עם ישראל בעבודה זרה ובזנות והפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל.

ומסביר ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ) שידע משה שברגע שישמע העם שהקב"ה אמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" ימחלו ישראל על כבודם, ויוותרו על הנקמה במדיינים, מפני שידעו שחיי משה תלויים בדבר, ולא ירצו להיפרד ממנהיגם. ולכן שינה ואמר להם: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (לא ג'). וכך ידעו ישראל שחייבים הם לצאת להילחם ולנקום במדיין, כי אינם יכולים למחול על נקמתו של הקב"ה. עם ישראל יכולים למחול על נקמתם, אך לא ניתן למחול על נקמתו של הקב"ה!

אומרים חז"ל שעתיד הקב"ה לנקום לעתיד לבוא בכל אלו אשר הצרו לישראל בכל הדורות כולם. לא יהיה אחד שינקה מנקמת ה'. ואנו מבקשים זאת באומרנו: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים! (תהילים צד').

כמה זמן אנו צריכים לחכות לנקמת ה' שתגיע? מה ניתן לעשות שכבר יגיע הקץ לסבל ולצרות שעם ישראל סוחב על עצמו במהלך כל הגלות הארוכה?

את הפתרון נוכל למצוא במי שנבחרו להיות המשוכה האחרונה שמפרידה בנינו ובין הגאולה: "בני ישמעאל"!

הגר שפחת שרה זוכה לגילוי מלאך המבשר לה: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל!" (בראשית טז יא'). מעניין לראות ששמו של ישמעאל לא ניתן לו בעקבות מאורע כלשהו שקורה בלידתו, אלה שמו ניתן על ידי מלאך עוד לפני שנולד, דבר שמעיד על סיבה מיוחדת שבגינה נקרא ישמעאל.

מסביר זאת רבי אליעזר הגדול: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל (פרקי דרבי אליעזר פרק לא').

בעל הטורים בפירושו על הפסוק מביא זווית נוספת: המילה "וְקָרָאת" נכתב ד' פעמים בתורה:

א. "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" (בראשית טז יא').

ב. "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים לא כט').

ג. "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז יד').

ד. "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ" (ישעיהו ס יח').

ארבעת הפעמים בהם מופיעה המילה "וְקָרָאת", נותנות לנו סקירה על: שם המַכֶּה, תוצאת המַכָּה, באיזה זמן?, מהו הפתרון?, ומהי התוצאה?.

שם המַכֶּה - "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" .

תוצאת המַכָּה – "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה".

הזמן - "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" .

מהו הפתרון? - "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". רק ברגע שנדע שרק ה' שעימנו יכול להצילנו, ולא נלך אחר תחושת כוחי ועוצם ידי וכדומה ניגאל.

והתוצאה הסופית היא - "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ". יגיע עת גאולתינו וירושלים שבין החומות תיבנה.

ההתמודדות עם הרעה של בני ישמעאל [גם] בימינו היא קשה ומורטת עצבים. עָם שמנסה לרשת את ארץ ישראל במרמה ובדרך של שחוק והיתול. הוא נלחם ללא הרף על מנת לפגוע ולהרוג, וכשבאים אליו בטענות הוא אומר: "מה כבר עשיתי? הרי אני לא מסוגל לכלום.." "מה זה כמה טילים קטנים לעומת צבא שלם וחזק.." "תראו אותי אני כזה חלש ומסכן, ועוד באים אלי בטענות..."

בדיוק כפי שכותב הרמב"ן על הפסוק: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא ט'): היה ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה. ואומר: "אני בכור ויורש פי שנים". ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, ואומר: "הלא משחק אני"...

אך לא לעולם חוסן! ברגע שעם ישראל ירים את עיניו למרום, ויזעק אל הקב"ה מכל הצרות וההצקות של בני ישמעאל, אז ישמע-אל ויענם. כי הרי לכך נקרא שמו ישמעאל. הפתרון הוא לזעוק אל ה' ולא לסמוך על מגיני חיצים (כ.ב) וכדומה, זה רק מרדים אותנו!  ואו אז תגיע הנקמה המיוחלת של הקב"ה, נקמה שלא ניתן למחול עליה.

"כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. 

וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם!"

(יחזקאל כה)

להמשך צפייה:

נחלתם של שבט לוי

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת, וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. (פרק לה פסוק ב')

וכך כותב הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק יג): "וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו?
מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג י') "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם. לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג יא') "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ') "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ".
ממשיך הרמב"ם ואומר: וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד! אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹקִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. עכ"ל.
בכל דור ודור שבט לוי הם האנשים שמוכנים לקבל על עצמם את עול התורה הקדושה, ולהיות חיל ההגנה הרוחני של עם ישראל. מחובתנו לסייע להם ככל יכולתנו, ולעשר להם מממוננו ..

כבוד מדומה

וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב! (פרק לא פסוק ח')

ושואל ה"בן איש-חי": מה בא ללמד אותנו פסוק זה על בלעם?

ויובן על פי משל לאיש אחד בור ועם הארץ שהחליט לבוא בשבת לבית הכנסת.

בבית הכנסת היו ספסלים מסודרים עם שמות המתפללים איש איש ומקומו. בשתי השורות האחרונות היו ספסלים מיוחדים לאורחים. כאשר הגיע עם הארץ זה אל בית הכנסת היו הקהל באמירת ברוך שאמר, על כן נעמדו כולם על רגליהם. ליבו של עם הארץ עלץ בקירבו! הקהל כולו קם לכבודו! ללא כל היסוס פנה האיש היישר אל כותל המזרח שם התיישב על מקומו של ראש הקהל!

כאשר הגיע אל המקום סיימו הקהל את אמירת ברוך שאמר והתיישבו כולם. עתה לא נותר ספק בליבו של האיש שהקהל מכבד אותו עד מאוד שהרי מיד כאשר הגיע אל מקומו המכובד כולם התיישבו!.. לפתע ניגש אליו הגבאי והובילו אחר כבוד אל הספסל האחרון ספסל האורחים... לא עברו רגעים מועטים וראש הקהל נכנס וצעד אל מקומו.

הביט האיש וראה כי את ראש הקהל לא מכבדים כל כך כמו שכיבדו אותו, שכן מפניו כולם קמו בבת אחת, ואילו מפני ראש הקהל עמדו האנשים רק כאשר עבר בקירבתם...

כאשר שב לביתו סיפר לאשתו את רוב הכבוד שנחל בבית הכנסת. רק הגבאי השוטה - כך סיפר - לא כיבד אותי כראוי!...

אשתו שהיתה חכמה ממנו הבינה מיד את אשר ארע לבעלה והסבירה לו כי כפי הנראה נכנסת בדיוק כאשר הקהל היו צריכים לעמוד מחמת התפילה. וראיה יש לי - כך אמרה - שהרי בשעה שהגבאי לקח אותך אל ספסל האורחים איש לא עמד לכבודך!...

וכן הוא גם הנמשל: אמר ה"בן איש חי"- בלעם חשב שהוא ראוי לנבואה ומחמת כבודו נכתבה נבואתו בתורה לצד נבואותיו של משה רבינו עליו השלום... וכדי שתתברר טעותו עשה הקב"ה שלא יתקיים בו מה שניבא על עצמו, "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג י') אלא מת בחרב מיתת שפלים. סופו הוכיח על תחילתו שכל מה שנכתבה נבואתו בתורה לא נכתבה מפני חשיבותו, אלה מפני כבודם של ישראל!

האם אתה קנאי לה' ?

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם! (פרק כה פסוק יא')

הפרשה פותחת בתיאור השכר שקיבל פינחס על המעשה האמיץ עליו קראנו בפרשה הקודמת. לאחר שעם ישראל התפתה אחרי בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים, והגיע לשיא השפל כאשר נשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, הבת של אחד מחשובי מדיין לעיני כל עדת ישראל. ובעוד שאף אחד לא ידע מה לעשות, קם פנחס ודקר את שניהם למוות לעיני כולם. מעשה זה השיב את הסדר לכנו ועצר את המגיפה הנוראה שבאה בגלל חטא העם.

אך למרות המעשה הנכון והאמיץ, היו עדיין כאלה שרִננו אחרי פנחס בטענה שמניעיו אינם כל כך טהורים. כפי שמביא רש"י (פרק כה יא') שהיו השבטים מדברים עליו ומבזים אותו. והיו אומרים: "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל"?! כלומר לאחר מעשה שהוא אמיץ לכל הדעות. מעשה שכולם ידעו שבגללו נפסק ההרג מעל עם ישראל, עדיין היו כאלה שמצאו בפנחס דופי. טענתם הייתה, שלפנחס לא הייתה בעיה עם כך שעם ישראל עבד עבודה זרה, כי הרי הוא נכדו של יתרו שהיה כהן מדיין, והיה בעברו מפטם עגלים לעבודה זרה. ובגלל ששורש זה של העבודה זרה עבר גם אליו, לא מיחה בידי עובדי העבודה זרה. וכנראה שגם במעשה זה, שבו הוא הרג נשיא מישראל, ודאי גם פה מעורבים כל מיני מניעים פסולים והמעשה אינו טהור...

בתשובה לכל אלו, ובמטרה לפרסם את שמו ולתת לו שכר על מעשיו, כרת הקב"ה ברית עם פנחס והבטיח לו כי כל זרעו אחריו יזכה בכהונת עולם. ועוד כותב הקב"ה בתורה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי". כלומר, ייחס הכתוב את פנחס לאהרון הכהן [סבו מצד אביו], ולא ליתרו [שהיה סבו מצד אמו]. בכדי לומר, שלא היו מניעים כל שהם במעשה של פנחס, אלה רק קנאה צרופה ונקייה לה' כמו שהייתה לאהרון הכהן.

ונשאלת השאלה, מהי קנאה לה'? מתי אדם יודע שבאמת הוא מקנא לה', והמניעים שלו לא נובעים מנקודה אישית פסולה?

לפני שנענה נקדים ונאמר, שקינאה נכנסת באדם בשני מקרים: א. שיש דבר שאדם מאוד רוצה, והוא בטוח שדבר זה צריך להיות שלו. ב. שלקחו לאדם דבר ששייך לו.

להבנה של העניין, ישנה גמרא שמספרת: "תנו רבנן, מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן" (סוכה דף מח:). הגמרא במסכת סוכה מספרת על אדם צדוקי שאינו מאמין בדברי חכמים, ששפך את מי ניסוך המים על רגליו במקום על המזבח, [ניסוך המים לא כתוב בתורה שבכתב, אלא נלמד בדרשה מפסוקי התורה. ולכן הצדוקי שפך את המים על רגליו להראות שאין מצווה כזו בתורה.] ואז ברגע אחד, כל האנשים שהיו בסביבתו באותו זמן בבית המקדש, בלי אומר ודברים זרקו עליו את אתרוגיהם והרגוהו. וכל כך למה? בגלל קינאה שהייתה בהם לדברי חכמים, ברגע שבה אדם ומבזה את מה שקדוש להם, הם לא חושבים אפילו עוד רגע נוסף, וזורקים עליו את הדבר הראשון שנמצא בידיהם. אדם שמקנא לדבר מסוים, מרגיש הוא שייכות עמוקה לדבר. כפי שהרגישו העם את עלבונה של התורה ואת עלבונם של דברי חכמים והרגישו שזהו עלבונם שלהם ממש. שאדם מקנא הוא מרגיש חייב לעשות מעשה, הוא מרגיש חייב למחות! אדם שלא מוחה, כנראה שדבר זה לא בנפשו, קרוב לוודאי שדבר זה לא כל כך מפריע לו ,ולכן לא מתפרצת ממנו כל תגובה.

וחלילה לנו מלחשוב שאנו מדברים על תגובה כשל פנחס, לקחת רומח בידינו ולהניף אל על את כל מי שגורם לנו לשינוי מצב רוח. וכדברי הגמרא במסכת יבמות (דף סה:): "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע". למרות שיש גם בימינו מצוות תוכחה, אין אנו יכולים לפעול ולנהוג ככל העולה על רוחנו על מנת להוכיח, גם אם עולה בנו קנאה עד אין קץ, ואנו לא מסוגלים להתאפק. העם הוא לא אותו עם, וגם אנחנו לא בדיוק פנחס...

בשביל לקנא לה' לא צריך לעבור על החוק, לשרוף פחים או להסית לרצח רח"ל. נבין זאת ממה שמספרים על אדם אחד שהגיע אל החפץ חיים זצ"ל וסיפר לו על העיר שממנה הוא בא. ומספר שהמצב בעיר לא פשוט, קמו אנשי השכלה שפרצו את חומת הדת, וכבר ישנם חנויות שאינן כשרות, ובעיות צניעות וסכנת התבוללות, ואין מי שישגיח ואין מי שיעשה.. ופונה הוא לחפץ חיים ושואל אותו: "יאמר נא לי הרב, איך ניתן להמשיך? מה יש ביכולתי לעשות?" ענה לו הרב החפץ חיים: "להתעלף כבר התעלפת?"

רוצה לדעת אם אתה מקנא לה'? בוא נראה עד כמה זה כואב לך!? נראה עד כמה זה אכפת לך!? אדם שמרגיש את הכאב של הקב"ה מתמלא צער בראותו חילול ה', כואב לו על חילולי השבת, על החינוך הכללי שמדרדר, כואב הוא על כך, שלאן שלא פונים יש חוסר צדק ועוולה.

אם אתה מזיל בימים אלו דמעה על בית המקדש שחרב ובגינו אנו עדיין בגלות הקשה הזאת, זה מראה שאכפת לך, זה מראה שבית המקדש שייך גם לך. זוהי קנאה אמתית לה'!

מקווה טהרה בסלון!

רצו לשדרג את הסלון, ונדהמו לגלות שמתחתיו ממתין מקווה עתיק מלפני אלפיים שנה!

תגלית ארכיאולוגית והיסטורית בסלון הבית הפרטי: בני זוג משכונת עין כרם בירושלים ביצעו לאחרונה עבודות שיפוצים בביתם. במהלך השיפוצים התגלה מקווה טהרה עתיק מימי בית שני, שלפי הערכות נבנה לפני יותר מאלפיים שנה!

עם סיום השיפוצים התקינו בני המשפחה דלתות עץ המובילות אל המקווה והזמינו את נציגי רשות העתיקות לחקור את המקום ולתעד אותו.



"מציאת עתיקות מתחת לבית פרטי יכול להתרחש רק בארץ ישראל, ובפרט בירושלים", מסביר עמית ראם, ארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות. "מעבר להתרגשות ולסיפור הלא שגרתי של גילוי המקווה, יש לחשיפתו חשיבות ארכיאולוגית.

הממצא  מחזק  את  הסברה  שבשטח  עין כרם של היום היה יישוב יהודי בימי בית שני".

המקווה שנמצא נחשב גדול ממדים: אורכו 3.5 מטר, רוחבו 2.4 מטר ועומקו 1.8 מטר. הוא חצוב בסלע, מטויח ומוקפד לפי דיני הטהרה המופיעים בהלכה. גרם מדרגות נוסף מוביל אל תחתית אגן הטבילה. בתוך המקווה נמצאו  גם   כלי  חרס  מימי  בית  שני  וסימני שריפה, אשר יתכן שמהווים עדות לחורבן הבית. ברצפת המקווה נמצאו גם שברים של כלי אבן שהיו נהוגים בימי בית שני.



 

"בהתחלה לא ידענו בוודאות מה חשיבותו של הממצא והיססנו לפנות לרשות העתיקות כי חששנו מההשלכות", סיפרו בני המשפחה.

"הייתה לנו תחושה חזקה שכפי הנראה שוכן מתחת לסלון הבית ממצא בעל ערך היסטורי והמחויבות האזרחית הכריעה את הכף. הרגשנו שהממצא הזה ראוי להיות גלוי ומתועד כהלכה. לשמחתנו, אנשי רשות העתיקות הפגינו מקצועיות, ענייניות ונועם. כל דאגתם הייתה נתונה לשמירה על הממצאים ולחקירתם".

ביום ד' השבוע (30/6) הוענקה להם תעודת הוקרה מטעם הרשות על אזרחות טובה, ועל כך שדיווחו על גילוי המקווה ותרמו לחקר הארץ.

_

[videojs youtube="https://www.youtube.com/watch?v=-L070-6QUq8" poster="https://www.youtube.com/watch?v=-L070-6QUq8" preload="auto" width="600" height="300"][/videojs]

ואם לא עכשיו, אמתי ?

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר.. כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לו!  (פרק כז פסוק ג')

איכר אחד עלה בידו למכור בשוק מעט ירקות, ותמורתם קיבל מספר פרוטות נחושת. שמח וטוב לב פנה האיכר אל בית המרזח כשהוא מקשקש בפרוטות המצלצלות בכיסו. מוזג! הרעים האיכר בקולו. הב לי משקה משובח ואנא הזדרז להביא! לגם האיכר כוסית אחרי כוסית. בטנו הלכה וטפחה, וכנגדה הלך כיסו והתרוקן... לבסוף אחרי סביאה הגונה, משלא נותר בכיסו דבר, יצא האיכר את בית המרזח בהילוך מתנודד ובראש מסוחרר, כשהוא מזמר בקול ניחר זמר של שיכורים.

כאיכר זה ממש, אמר החפץ חיים, דומה גם האדם. בראשית ימיו בטוח הוא כי נותרו לו עוד שנות חיים רבות. ועל כן חושב בליבו כי לעת עתה ייהנה מתענוגות החיים, ואילו כעבור שנים כאשר יתבגר מעט ישקיע את זמנו בלימוד התורה, יש זמן לכל...

אולם יש לדעת כי זו עצת היצר, שכן החיים חולפים עוברים ביעף, והאדם הולך ומתבגר, הולך ומזקין, וכבר לא נותרו לו שנים רבות כבעבר, ואם לא עכשיו, אמתי? וכמאמר חז"ל במסכת אבות (פרק ב' משנה ד') "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה"...