הנה אנוכי שולח לכם

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא - וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(מתוך ההפטרה - מלאכי פרק ג' כב'-כד')

בהפטרת השבת שלפני פסח, אנו קוראים בספר מלאכי (פרק ג'). ונתנו טעם לדבר (הלבוש, וכן הגר"א), שבפרשה זו מוזכרת הגאולה האחרונה על ידי אליהו הנביא, כמו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים.

הנביא מבשר לנו שהקב"ה ישלח את אליהו הנביא לפני בוא הגאולה השלימה, ויתרחש תהליך שלמען האמת נשמע קצת מוזר..

הכתוב אומר שאליהו הנביא, ישיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".. האומנם? איך יתכן שבכל שנות קיומה של היהדות, האב היה זה שמעביר את המסורת לבנו, ועכשיו פתאום זה יהיה הפוך? האם יתכן שהבן יחזיר את אביו בתשובה?

חז"ל מגלים לנו שישנם כמה דרכים לגילוי אליהו הנביא. דרך ראשונה, זה כשהאדם זך וטהור כדוגמת גדולי ישראל ואף בדורות האחרונים, שהיו זוכים לגילוי אליהו בכל עת, והיה יושב עמם ומלמדם סתרי תורה. כדוגמת הרש"ש זצ"ל (הרב המקובל רבי שלום שרעבי), שמפורסם המעשה על המשרתת בביתו, שהייתה נוהגת להכין לרב כוס תה בשעות הלילה בעת שהיה שקוד על לימודו. ויום אחד שאלה היא את הרב, מיהו אותו זקן הדור פנים שישב ולמד איתו בלילה, שאם הייתה יודעת שגם הוא נמצא, הייתה מכינה כוס תה חם גם בשבילו.. ענה לה הרש"ש: ביתי, זכית לגילוי אליהו הנביא, שאותו ראית שישב ולמד איתי בלילה.

הדרך השניה- אומרים חז"ל שפעמים ויש לאדם זכות גדולה, ואז אליהו הנביא מתגלה גם ע"י חלום בכדי לבשר לו דבר מה, או להדריך אותו בדבר מסוים.

הדרך השלישית- היא עוד סוג של גילוי אליהו, שמגיע ע"י מחשבה טובה שלעיתים נכנסת לאדם לראש, אדם מרגיש התעלות רוחנית ומשיכה לעשיית מצוות ולימוד תורה והוא איננו מבין מהיכן הדחיפה הזאת, מהיכן הוא שאב פתאום את הכוח לרצות לדבוק בהקב"ה..

מסבירים לנו חז"ל שלפני בוא הגאולה, הקב"ה  שולח את  אליהו הנביא בכדי לדחוף קדימה את כל מי שיזכה לעשות תשובה, ואף לתת הרהורי תשובה לכל אדם בכדי שיינצל את הזמן שנישאר לעליה רוחנית, וכך יזכה לקבל את פני המשיח.

רואים אנו את הדברים מתרחשים מול עיננו בצורה מדהימה. בשנים האחרונות כמעט כל אדם בעם ישראל מתחיל להתעניין ולשאול ולהבין מושגים ביהדות. הסמינרים בארץ בתפוסה מלאה. כמעט כבר אין עיר ורחוב, שאין בהם מקוואות ושיעורי תורה. אין בית אשר אין שם בן משפחה שחוזר בתשובה ומנסה לסחוף אחריו את משפחתו..

ועכשיו מובנים לנו דברי הנביא שאומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". רק בדור האחרון אנו רואים כיצד מתהפך לו הגלגל, וכעת הילדים הם אלו שסוחפים אחריהם את האבות ואת כל שאר המשפחה.

שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, ונראה בעיננו איך מגיע "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", וכך כל חלקי הפסוק יתגשמו במלואם ..

כיסוי לפי מידה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (פרק ו פסוק ב')

פרש רש"י על המילה "צו": "אין צו אלא זירוז. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס".

וכותב בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק): "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא, צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות. אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף. שאין לו גוף - שהוא כמו כיס ונרתיק להנשמה. וזה שרמז רש"י: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל. עכ"ל.

מסביר לנו רבי אלימלך, שהגוף שלנו הוא הכיסוי של הנשמה. וברגע שהגוף לא שלם במידותיו, אלה בעל תאוות ומידות רעות ככעס גאווה קנאה וכבוד, זהו חיסרון בכיסוי של הנשמה. ולכן כשהתורה אומרת שצריך לצוות ולזרז ברגע של חיסרון כיס, היא רומזת שצריך לזרז ביותר את האדם שיש לו חיסרון במידותיו שהם העטיפות והכיסויים של הנשמה - ועליו לתקנם.

דברים אלו נכונים לכל יום ויום מימות השנה, וכל שכן לימים אלה שהם ימים של חיפוש ומשמוש אחר כל פירור של חמץ. צריכים אנו לבדוק בבית ובחצר, וכל שכן את החמץ שיש במעשינו שאנו מצווים לחפש ולבדוק עד היכן שידינו מגעת, וברגע שנמצא נשבית שאור מביתנו ומתוכינו ונבערו.

בניין גבוה נמדד ביסודותיו

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (פרק ו פסוק ג')

המלב"ים (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר), כותב בעניין חשיבות הבגדים: "הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית"..

המלבי"ם מבאר לנו כמה חשוב שלכהנים יהיה בסיס של מידות טובות, בכדי שיעשו את עבודתם נאמנה כשליחי עם ישראל. ויובן על פי משל, לאחד שעשה חוזה עם קבלן לבנות לו בניין גדול בין כמה וכמה קומות, והרבה חדרים על פי הזמנה ייחודית ומדויקת. חתמו שניהם על חוזה, והחלה העבודה. לאחר כמה זמן, בא אותו אדם לקבלן, וקבל בפניו על כך ששילם בכדי לבנות בניין לגובה, וכבר כמה חודשים הפועלים רק חופרים לעומק.

אמר לו הקבלן: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.. וכי היכן חשבת להעמיד את הבניין, על האויר? חובה לצקת יסודות חזקים בכדי שהבניין המפואר יישאר לעמוד על תילו. כך מלמדת אותנו התורה על חשיבות העבודה על המידות, שהם הבסיס של כל האדם.

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')

השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.

מלך פורץ גדר..

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'.. (פרק ה פסוק כא')

משל למלך אחד שרכב בדרך בראש פמליה גדולה. בדרכם הגיעו אל גבול שדה שהייתה מגודרת.

כיוון ששעתם הייתה דחוקה, ציווה המלך להרוס את הגדר כדי שיוכלו לעבור. בעל השדה היה כפרי פשוט בור ועם הארץ שלא הכיר כלל את המלך ולא ידע בגינוני המלכות, ולתומו חשב כי חבורת ציידים משברת את גדר שדהו. על כן בערה בו חמתו, ובחרון אפו החל להרים את קולו ולקלל ולגדף את כל העוברים בשיירה...

המלך שנדהם מתעוזתו של המקלל, ציווה להביא את אותו פוחז למשפט מהיר, וגזר את דינו למוות כדין מורד במלכות. ריחם המלך על הכפרי, כיוון שראה שהלה אינו מבין ויודע כלל מה חומרת מעשהו, על כן ביטל את גזר הדין. אולם ציווה כי הכפרי ייענש על מעשיו וינקה את רחובות עיר הבירה. תחילה הפקידוהו  לנקות את  הרחובות הרחוקים  מארמון המלך,  ולאחר מכן הטילו עליו לנקות את סביבות הארמון, ולבסוף את חצר המלך.

ככל שעלה הכפרי בדרגה, כך הבין את  עוצם  המלוכה, ואת  תוקפו וגדולתו של המלך, ומתוך כך הבין עד כמה חטא נגד המלך, ומה רב היה פשעו. לבסוף פנה הכפרי אל השר הממונה, וביקש שיביאו אותו לפני המלך, כדי שיוכל להתחנן לפניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

כך אמר רבי ישראל בעל שם טוב: האדם החוטא אינו מבין כלל את גדולתו של הקב"ה ומתוך כך פעמים שנכשל בחטא. לו היה מבין את עוצם גדולתו של מלך מלכי המלכים, היה מתחנן, ומבקש על נפשו סליחה ומחילה.

המנורה שמוצפנת בתורה!

ישנו דבר מופלא המסתתר לנו בתוך ספר התורה שקיבלנו בהר סיני. ברגע שניקח את האות "י" הראשונה בתחילת ספר ויקרא, ונדלג בקפיצות של 7, נקבל את שם ה' בדילוג שווה. האם זה במקרה? מסתבר שלא!!


אם נמשיך וניקח את האות "ת" הראשונה בספר בראשית, ונדלג בקפיצות שוות של 49 אותיות. נקבל את המילה "תורה".

באותה צורה של דילוגים, נקבל את המילה "תורה" בסוף הספר. ועל זה הדרך גם בספר שמות.

בספר ויקרא אנו נקבל כאמור את שם ה' בהתחלה, ובספרים במדבר ודברים אנו מקבלים את המילה תורה בצורה הפוכה (הרות), בתחילת הספר ובסוף הספר.

מה שיוצא לנו, זה דגם של מנורה שמסתתר לנו בתורה, שבמרכזה יש את שם ה', ובתחילה והסוף של שאר הספרים נמצאת המילה "תורה" בדלוג שווה של מ"ט (49) אותיות, כשכולם פונים אל שם ה' שבמרכז, כצורת מנורה.

 

[caption id="attachment_900" align="aligncenter" width="1015"] סוד האותיות בתורה[/caption]

 

צפו בעוד סודות של הצופן התנכי : http://www.hidabroot.org/he/video/61076

 

אז טעיתי, מה כבר קרה?!

ודַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (פרק ד' א')

וצריך לשאול, הרי אותו אדם שחטא בשוגג, הוא בכלל לא התכוון לעשות עבירה. למשל נשען על הקיר בשבת, ובטעות הדליק את האור. מה הוא אשם? הרי הוא בכלל לא שם לב!?

אלה מראה לנו התורה, שגם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אומנם נכון שהייתה כאן שכחה, או חוסר תשומת לב, אבל ממה היא נבעה?

האם אותו אדם גם ביום כיפור ישכח חלילה ויאכל? ודאי שלא! כי הרי כולו נמצא בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. והשבת, מה היא לא מספיק קדושה??

אלה מה? ודאי שאותו אדם היה אדיש לאפשרות של תקלה, ולכן לא נזהר מספיק. בשל כך חייבה התורה להביא קורבן. כי גם חוסר תשומת לב, דורש  וידוי  חרטה וקבלה לעתיד.