כל העם היהודי אדם אחד !

זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל! (פרק יט פסוק יד')

אדם כי ימות באוהל- דורשים חז"ל אדם כי ימות באוהלה של תורה. ואומרת הגמרא (שבת פג:) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה!

שואל ה"שפת אמת" על דברי הגמרא: הרי כתוב  וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה'), ולא שימות בהם. אז איך התורה דורשת מאתנו להמית את עצמינו בשבילה? עונה השפת אמת, שמה שכתוב שאין התורה מתקיימת אלה במי שממית את עצמו עליה, מדובר באדם שממית את העצמיות שלו בשביל לימוד התורה. כלומר אסור לאדם להיסחף אחר העולם הזה ותאוותיו כי אז הוא מתרחק מהתורה. אך אם הוא מוותר מעצמו למען התורה, הרי התורה מתקיימת בו, ומחייה אותו!

מבינים אנו מדברים אלו שאדם צריך לוותר בכדי להצליח בלימוד התורה! הגעת מהעבודה עייף, אתה רוצה רק לשבת לאכול, ו"להיזרק" על הספה. אתה מוכן להישבע שאתה לא מסוגל לצאת מהבית. נזכר אתה במטלות בית שדחית כבר חודש, אך אתה מוכן לעשות אותם היום, בתמורה לכך שלא תצטרך לצאת ולו לרגע ממפתן הדלת. הרגשה של כאב ראש סמוי, שמחזק את ההרגשה שאולי מוטב שתישאר על הספה על מנת לאסוף כוחות ולהתחזק... על מצבים אלו בדיוק דברו חז"ל.

אדם צריך להמית את התירוצים שנכנסים לו לראש, לעשות מאמץ וללכת לשיעור התורה הקבוע. ורק אז התורה תתקיים בו, ותשפיע עליו ברוגע, שיפור המידות, ישוב הדעת, וכו' ..

נכתב "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מהי משמעות המילה "אדם" בפסוק זה?

הגמרא אומרת (יבמות סא): "תניא ר` שמעון בן יוחאי אומר: אתם [ישראל] קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם". ויש להבין למה דווקא ישראל קרויים אדם ואומות העולם לא?

ואפשר להבין על פי מעשה שאירע בשנת תרע"ב, כשהתקיים בקייב משפטו של יהודי שנאשם [כמה מפתיע] בחטיפת ילד נוצרי, ושימוש בדמו לאפיית מצות. [אחת העלילות שכנראה המציאו הנוצרים  רק בגלל העובדה  שפסח  נחגג כל שנה, וכך יש  אפשרות להתארגן  לפרעות ביהודים כל שנה בתאריך קבוע]. בית המשפט קבע שאים אותו יהודי לא יוכיח את חפותו בתאריך שנקבע למשפט, אחת דינו למיתה.

כמובן שהייתה דאגה רבה בקהילה היהודית. את מי אפשר לשלוח על מנת לסנגר על אותו יהודי? מי יוכל למצוא איזה פתח להוציא אותו זכאי מול השופטים הרשעים?

בקהילה רחוקה מקייב במרחק של כמה ימים, התגורר רב צדיק וחכם. ברגע ששמע את הבשורה על עלילת הדם הנוראית, ארז את מקלו ויצא למסע ארוך, בכדי לעזור במה שאפשר במשפטו של היהודי הנאשם ללא עוול בכפו. ביום המשפט, התייצב הרב בבית המשפט, וטען טעונים משכנעים וצודקים על כך שלא יתכן שיהודי זה חטף ילד נוצרי, וכל שכן שהכין מצות מדמו ר"ל.

השופט הקשיב, אך מאן להשתכנע. וכשראה שעורך הדין המאשים, משתתק מול טיעוניו של הרב, קם ואמר: אני מוכן לשחרר את הנאשם, אך ורק אם הרב יענה לי על שאלה.

הרב הנהן בראשו, והשופט פתח ואמר: אני אומנם גוי, אך אני אוהב מידי פעם לעיין בתורה שלכם. ושם ראיתי דבר שמאוד קומם אותי. איך יתכן שכתוב בתורתכם דבר כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי שאומר: "אתם ישראל קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". מה אנחנו לא קרויים אדם לשיטתכם? שאג השופט הגוי. הרי זה גזענות מדרגה ראשונה! איך יתכן שאתם נחשבים אדם יותר מאתנו?

ענה לו הרב בשלווה: אענה לך בשאלה. תאמר לי אדוני השופט, נניח שיש אדם שמאוד זקוק לך שתעזור לו  במשפט, בגלל חוכמתך וכישוריך. אך אדם זה גר במדינה מאוד רחוקה? האם היית נוסע לשם לייצג אותו?

ענה לו השופט: תשמע, מחוץ לגבולות המדינה זה כבר לא התחום שיפוט שלי. וחוץ מזה אני לא יכול ללכת כל כך רחוק, רק בשביל למלא צורך של אדם אחד ויחיד. בטוחני שיש שם במקום מגוריו אנשים שיוכלו לעזור לו..

ענה לו הרב: על זה בדיוק מדבר רבי שמעון בר יוחאי. כשהוא אומר שאנחנו ישראל קרואים אדם, זה מפני שאנחנו כל עם ישראל קרואים אדם אחד. כל אדם שבצרה, כולם ירצו לעזור, כי הרי הוא בשר מבשרם. והראיה לכך היא אני שבאתי ממדינה רחוקה מאוד, למרות שלא נפגשתי עם אדם זה מעולם. וכל זה בכדי לעזור לו כי אנחנו ממש אדם אחד. אך אתם אומות העולם, אינכם אדם! אתם אדם ועוד אדם ועוד אדם וכך הלאה.. כל אחד ואחד אדם בפני עצמו. אפילו אתה, אדוני השופט אמרת בעצמך, שיש גבול לכמות שתוכל להעניק לאדם אחר מאחיך. אם כן יותר נכון הוא לקרוא לעם ישראל- אדם. ולאומות העולם הרבה בני אדם, לא אחד.

שמע זאת השופט ונאלם דום.!.

אכן כל עם ישראל משולים הם לאדם אחד. כמו שאומרים חז"ל: ש"כל ישראל ערבין זה בזה" (ברכות מח:). וצריכים אנו להשתדל ככל יכולתנו להשתדל בלימוד התורה למרות הקושי, כי זה בסיס הקיום של עם ישראל. "הם חיינו ואורך ימינו", זה הדבר שמייחד אותנו מכל האומות. "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". ברגע שאדם מתגבר על הקשיים וממעיט את עצמו ואת צרכיו הגשמיים, וקם כארי ללימוד התורה, נושא הוא בנטל ומגן גם על אלה שלא זכו ללמוד, כי הרי כולנו אדם אחד. 

ואהרון הכה בסלע, ויצאו ממנו מים..

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי  לָהֶם ! (פרק כ פסוק יב')

לכאורה הפסוק הזה היה צריך להיכתב כך: ויאמר ה' אל משה, יען כי לא האמנת בי... מה אהרון אשם בחטא זה?

כך גם שואל הרב יהודה לייב חסמן בספרו (אור יהל חלק ב פרשת חוקת): אם משה חטא והכה את הסלע, מדוע נענש אהרן שלא יכנס לארץ? הרי הוא לא חטא?

עונה על כך המדרש תנחומא: ״מכאן שהנטפל לעובר עברה, כעובר עברה!" אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

מסביר הרב, כי חטאו של משה היה דק מן הדק ורק לפי מדרגתו הגבוהה נחשב לו כאלו לא האמין. ועברה קלה זו לא היה מעורב בה אהרן, כי הוא לא הכה את הסלע. ואהרן יכל לטעון שהוא לא אשם במאומה! ובכל זאת התורה כתבה על שניהם: ״אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי״. (פרק כ כד')

הקפדת הקב״ה על אהרן הייתה על אשר לא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע. והיה צריך לומר לו לא להכות, כי ה׳ צוה רק לדבר. ומוסיף הרב ואומר שכמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. עכ"ל.

רואים אנו כמה חשיבות יש לסביבתו הקרובה של האדם. וכמה חשוב שלא יסתובב בחברתם של אנשים מפוקפקים ובעלי מידות רעות. אלה צריך אדם להתחבר לאנשים חיוביים ובעלי מידות טובות, ועל כך יזכה כמותם, בשכר על מעשיהם טובים.

הפרה העשירית בדרך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל!  ( פרק טו פסוק לד')

פרה אדומה, אחת מהמצוות הלא מובנות (חוקים), שאף שלמה המלך החכם מכל אדם אמר: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז כג'), ביקש הוא לעמוד על טעם מצוות פרה אדומה, אך לא עלה בידו. הפרה האדומה משמשת לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת בעם ישראל, וזאת ע"י תהליך שנעשה בבית המקדש שכלל את שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מים, והזאה מהמים על הנטמאים על ידי הכהן.

מיותר לציין שלהשיג פרה אדומה על פי דרישות התורה, היה מאוד קשה. מכוון שפרה זו צריכה להיות אדומה לגמרי. די בשתי שערות שאינן אדומות (שחורות או לבנות) כדי לפסול אותה. הפרה צריכה להיות מעל גיל שנתיים, ושלא עלה עליה עול כל שהוא מעולם, שום שק קמח לא הונח עליה, ולא חיברו לה מחרשה.

עד היום הופיעו בעולם אך ורק תשע פרות אדומות כשרות, ויש בידינו מסורת שהפרה העשירית תופיע רגע לפני בוא המשיח (הרמב"ם).



לאחרונה התבשרנו שנולדה לחוואי יהודי מניו ג'רזי פרה אדומה כשרה!

בדרך כלל פרות אדומות מעין זו שבארצות הברית, נפסלות לאחר חצי שנה או שנה בשל כך שצומחות להם שערות שאינם אדומות. אך זו מתקרבת לגיל שנתיים (הגיל שבו ניתן להשתמש בה) ועדין היא ככל הנראה כשרה למהדרין, וזאת על פי ארבעה רבנים שביקרו במקום. מתוכם הרב חיים ריצ'מן, מנהל המחלקה הבינלאומית במכון המקדש העומד בקשר עם הבעלים, ומנסה לבדוק איך ניתן להעביר את הפרה לארץ הקודש. זהותה של המשפחה נותרה חסויה, מאחר וארגונים אסלאמיים קיצוניים עלולים להזיק למשפחה או לפרה הנדירה. יש לציין שבעל הפרה הספיק לקבל הצעה למיליון דולר תמורתה, אך סירב. רוצה להיות הוא זה שזוכה להעביר אותה ישירות למלך המשיח.

[embed]http://hidabroot-varnish1.vod.linnovate.net/2015/04/06/do3.mp4[/embed]

 

 

 

עדכון:  יום ראשון י"ח תמוז התשע"ה | 12:23 05.07.15

מה קרה לפרה האדומה שזכתה לתשומת לב בינלאומית?

הפרה האדומה שזכתה לתשומת לב בינלאומית במשך מספר חודשים וגרמה ל-37,000 סקרנים להגיע לניו-ג'רזי על מנת לראותה, נפסלה בשבוע שעבר לאחר שהמליטה עגל... שחור

בשבוע שעבר, ביום רביעי סמוך לשעה 8:00 בבוקר המליטה הפרה עגל שחור. ההמלטה הייתה כמה חודשים לאחר יום ההולדת השני שלה.

לאחרונה הפרה האדומה היקרה נפסלה לאחר ההמלטה.

החוואי שבבעלותו הפרה מספר שנדיר מאוד שפרה ממליטה בגיל צעיר כל כך. "לא היה לי מושג שהיא בהריון. זה מאוד יוצא דופן. גם הווטרינר היה המום", סיפר בראיון לאתר 'ליקווד סקופ'.

הפרה המפורסמת הצליחה להביא לחוותו של סלר כ-37,000 סקרנים, מכל רחבי ארצות הברית. ביניהם היה הגאון רבי דוד פיינשטיין, שהגיע לראות את הפרה, אך לא השיב האם היא ראויה לשמש כפרה אדומה.

בהיסטורית העם היהודי תהיינה בסך הכל עשר "פרות אדומות", כאשר תשע מתוכן כבר הוכנו ושימשו לטהרה כאשר בתי המקדש היו קיימים. הפרה העשירית תיעשה על ידי מלך המשיח. יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו.

 

 

סוף העולם ימינה.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה... (פרק יט פסוק ב')

על פרשת פרה אדומה אמר שלמה המלך בחכמתו: "כָּל זה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"! (קהלת ז כג').

אמר המגיד מדובנא משל למה הדבר דומה? לעשיר כפרי אחד שרצה לנסוע עד סוף העולם. אמר ועשה! הכין מרכבה רתומה לסוסים אבירים וחזקים ולקח אוכל צידה לדרך.

לאחר מכן עלו הוא ומשרתו למרכבה ויצאו למסע אל סוף העולם... ביום הראשון לנסיעתו נסע העשיר שלוש מאות פרסאות ולעת ערב עצר כדי לנוח במלון. במלון ישב העשיר אל השולחן והשתתף בשיחת האורחים ובסיפורי מסעותיהם.  כל אחד מהם תיאר באוזני חבריו את מטרת מסעו, כמה כבר נסע וכמה עוד עליו לנסוע.

"אני" - קפץ העשיר ואמר- "נוסע לסוף העולם וכבר עברתי היום שלוש מאות פרסאות!"

"שוטה שכמוך" -צחקו כולם- "האינך יודע כי העולם הוא עגול?!" אין אתה מתקרב לסוף מסעך כלל כי ככל שתרחיק ותיסע כן ירחק ממך סוף העולם...

כן הוא גם הנמשל סיים המגיד: שלמה המלך חפץ להבין את סודות התורה אולם ככל שלמד, הבין כי התורה עמוקה מני ים. ולכן כתב בספרו: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". ישנם חוקים בתורה שטעמיהם ניתנו אך ורק למשה רבינו בסיני.  וכל אדם,  גם אם יהיה חכם כשלמה המלך יצטרך לקבל זאת כחוק שמעבר להשגתו.

איך ניתן לשנות את הרצון ?

וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ (פרק טז פסוקים לג'-לד')

"אמר רבי יוסי בר חנינה אפילו מחט שהייתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן דכתיב: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה" (ירושלמי סנהדרין דף נ. י-א'). כל כך חמורה היא המחלוקת, עד שקורח וכל עדתו, וכל מי שקשור בישירות או בעקיפין למחלוקת זו, ירד ישירות לשאול הגיהינום.

וכותב רבינו בחיי: "מכאן שהבאים כנגד התורה, ורוצים לעקור את יסודותיה, אין להם חלק לעולם הבא!" שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פרק טז פסוק לג') איבדו הם את חלקם מתוך קהל ישראל.

אמר רבי עקיבא: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ"- בעולם הזה. "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"- לעולם הבא. כל כך חמור! בעיקר בשל כך שאנו רואים שאותם אנשים שנבלעו במעמקי האדמה, הם מגדולי ישראל, שעד למעשה זה היו הם ללא דופי. קורח שהיה צדיק, והיה מהנבחרים לשאת את ארון הברית. ו-250 נשיאי העידה שהצטרפו אליו, שכולם "קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" [שהיה להם שם בכל העולם (סנהדרין קי.)] כולם מוצאים את עצמם מאבדים את הכל, בגלל כמה רגעים של חוסר מחשבה.

רגע לפני מעשה, הם היו עם כרטיס כניסה לשורה הראשונה בעולם הבא, וברגע שאחרי מעשה נשארו הם ללא כרטיס הכניסה, וללא שמם הטוב שעמלו עליו במשך כל חייהם.

חז"ל מזהירים את האדם: "אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ" (אבות ב ד'). אדם יכול לעמול קשה כל חייו, ולאבד את הכל רגע לפני הסוף. מביאים ראייה לדבר, מיוחנן הכהן הגדול, שהיה 80 שנה בקודש הקודשים, ולפני מותו הספיק לצאת לתרבות רעה, ולכפור בעיקר (ברכות כט.). ו"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי [ה]קיר?!" (מועד קטן כה:) מה נאמר אנחנו, אם לענקים מאתנו זה קרה? איך אנו יכולים להשכיל ולשמור על המעשים שלנו נקיים וישרים, אם גדולים מאתנו הלכו שבי אחר תאוותם, לכַבוד קנאה שנאה ותחרות?

חז"ל מלמדים אותנו, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה."

אדם שרוצה לשמור על מעשיו, צריך לדאוג למחשבה שלו. היכן שמחשבותיו של האדם נמצאות, שם מעשיו. אם אדם חושב על דברים טובים, זה יקרין על מעשיו, ומעשיו יהיו טובים. ואם יחשוב רק רע כל היום, כמובן גם מעשיו יהיו רעים. אך יבוא האדם ויטען [אולי בצדק] שמאוד קשה לו לעקוב אחר מחשבותיו. ולפעמים גם מחשבות רעות עוברות לו בראש. מה נענה לאותו אדם? איך אדם יכול לשלוט על מחשבותיו, שיהיו טובות?

ה"מכתב מאליהו" (הרב אליהו אליעזר דסלר זצ''ל) מסביר שאין מחשבה, בלא התעניינות שקדמה לה. אדם מזמין לעצמו מחשבות לראש, ע"י התעניינות. הוא מתעניין בנושאים מסוימים, ואז זה ממלא את מחשבותיו, ובעקבות כך גם מעשיו מושפעים בהתאם. לדוגמא, אדם שמעולם לא התעניין בגידול דבורים למטרות דבש, אף פעם לא יהפוך להיות כוורן, וכמובן שזה לא יעסיק את מחשבותיו. שני אנשים שיקראו את אותו עיתון בדיוק, יזכרו דברים שונים. כי לכל אחד תחומי התעניינות שונים. וכך אם אדם מתעניין בדברים טובים, אז מחשבות טובות ימלאו את ליבו, וכמובן שזה יוביל אותו למעשים טובים. אך אם אדם יתעניין בדברים רעים והרסניים, מחשבותיו ומעשיו יהיו רעים והרסניים בהתאם. כל כך פשוט? מסתבר שלא! ישנה עוד שאלה אחת שאנו צריכים לענות עליה. איך אדם יכול לשמור על תחומי התעניינותו שיהיו אך ורק בכיוון החיובי? הרי לפעמים אדם מרגיש סקרנות לגבי דברים מסוימים שלאו דווקא כל כך חיוביים עבורו. שומעים דברים, רואים דברים. איך ניתן לרסן את ההתעניינות? מהי החוליה הראשונה בשרשרת?

התשובה היא: הרצון של האדם! הרצון של האדם הוא הנקודה ההתחלתית והכל הולך בעקבות הרצון. לדוגמא: אדם שרוצה להיות ירא שמיים, יתעניין וילמד מהי יראת שמיים, בלתי נמנע כמובן שהוא יחשוב על כך, ואז מעשיו יושפעו ויהיו טובים כמו הרצון שקדם להם. אך אם אדם רוצה את תאוות עולם הזה. יתעניין הוא בתאוות, יחשוב הוא על תאוות, ולבסוף יִסְתָּאֵב בהם. על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י:). הכל בידיים שלך, וכאן הבחירה שלך באה לידי ביטוי! מה אתה רוצה? תבחר! תחליט!

לאדם שעדיין חצוי בדעתו נספר שהוא בבעיה. הסיבה שהנך חצוי בדעתך, כי לאדם נטייה להיות נמשך בדעותיו אחר סביבתו (הרמב"ם דעות - ו א'). ואם סביבתו היא רעה, ילמד מהם וידבק במעשיהם. ואם טובה היא, גם הוא ירצה ויחפוץ בטוב. כשיראה הוא מסביבו את חבריו פורקי העול שמחייכים [עדיין] לאחר מעשה שלילי, ירצה ויתאווה גם הוא לכך. אך אם יתחבר הוא לאנשים חיוביים שעשות רצון ה' הוא החיות והשמחה שלהם, יתהפך אף הוא רצונו לרצון טוב, שיוביל להתעניינות עד ש"יתברר ויתאמת אצל אותו האדם, מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים). משם הדרך למחשבות של שאיפה התרוממות וסיפוק, קצרה מאוד. ומעשיו הטובים כבר נקראים מצוות.

קורח ועדתו רצו כבוד! לכן איבדו את עולמם. יוחנן כהן גדול, רצה חיים חופשיים ממצוות, ולכן הפך לצדוקי. וכך הלאה... השאלה היא: מה אתה באמת רוצה ??

 "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד')

אוי לרשע ואוי לשכנו

וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, נָסוּ לְקֹלָם. כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ! (פרק טז פסוק לד')

למדנו במסכת אבות (פרק א - משנה ז): "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.".

ומפרש שם רבי עובדיה מברטנורא: הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם [נענש כמוהם]. ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין. אלך ואדבק עמו, הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאשמן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא [יום] אידו. עכ"ל.

וכך כותב רש"י (במדבר ג כט'): לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם. עכ"ל.

רואים אנו כמה אנו צריכים להיזהר מקרבה יתרה לאדם שמעשיו אינם על פי התורה, או אדם שמידותיו רעות. כי ודאי מקשר זה, נדבק בנו משהו ממעשיו. וכמו שהוא מוליך את עצמו על ידי מעשיו לאבדון, עלולים אף אנו לסיים כמוהו.

רק אם הכל דבש!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי! (פרק טז פסוק כח')

אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא: ש"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור" (בכורות ז :). כלומר כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים האסור באכילה, כגון בצים או חלב הוא אוטומטית אסור באכילה מעצם כך שיצא מבעל חיים טמא.  וכן כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים טהור, הוא מיד כשר באכילה.

ולכן אנו מותרים בשתיית חלב של פרה, ואכילת ביצים שיצאו מתרנגולת, ואסורים בשתיית חלב נאקה (נקבת הגמל) ואכילת ביצי נשר למשל..

ישנו דבר היוצא מכלל זה שאמרה התורה, והוא דבש הדבורים. במבט ראשון נראה לפי מה שאמרנו שהוא צריך להיות אסור באכילה משום שכל "היוצא מהטמא – טמא". וכפי שהדבורים עצמן אסורות באכילה, כך הדבש שיוצא מהן אמור להיות אסור באכילה. אך למרות זאת אנו רואים שדבש הדבורים מותר באכילה. איך זה יתכן?

עונה על כך הגמרא בהמשך הדברים: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואינן ממצות אותו מגופן" (בכורות ז :).

הרמ"בם (ספר הקדושה ג') מוסיף על דברי הגמרא ואומר: דבש דבורים ודבש צרעים, מותר. מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת, כדי שימצאו לאכול מימנו בימות הגשמים". עכ"ל.

והנה מחקרים בני זמנינו מגלים עובדה נפלאה! לדבורה יש שתי קיבות, והצוף שנכנס לגופה אינו נכנס לקיבת העיכול של הדבורה אלה לקיבה נפרדת שאין בינה לבין קיבת העיכול שום מגע. וכך הצוף עובר מסלול נפרד שאינו נוגע בשום שלב במיצי העיכול וכלי הדם של הדבורה עד שיוצא לבסוף בכוורת והופך לדבש..

מהיכן ידעו חז"ל עובדה זאת לפני יותר מ- 1500 שנה, בזמן שלא הייתה שום דרך לדעת מהו המבנה הפנימי של יצור קטן כדבורה?

איך יתכן שחז"ל לקחו סיכון והתירו אכילת דבש דבורים ביום שהכי קריטי למצב האדם, ביום הדין – ראש השנה. הדבורה אסורה באכילה, עדיף לא לקחת סיכון...

אלה שחז"ל כלל לא לקחו סיכון והסתמכו על מה שקיבלנו ממשה בהר סיני, והם דבריו של בורא העולם שברא את כל היצורים וידע את המבנה הפנימי של כל יצור שברא בעולמו, וגילה לנו פרט זה לצורך ידיעת ההלכה.