איך להצליח בשמירת הלשון

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת (פרק כח פסוק לא')

מפרשים חז"ל שהמעיל של הכהן הגדול בא לכפר על חטא לשון הרע. חטא הלשון הוא חטא חמור ביותר, ועל כן שם לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לכך, את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן.

המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.

כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.

הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו? השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו  עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא..

כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר:  "העצה הזאת  טובה רק  עבורך,  כי כאשר  תיתן את  המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף"...

והדברים  ברורים:  מי ששומר על תורה  ומצוות יכול לעשות  לעצמו מסגרת גם לפיו,  והוא בוודאי גם  יוכל לשמור  אותו.  אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות.

מדוע הגויים קיבלו רק 7 מצוות, ואילו אנו הסתבכנו עם 613?!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! (פרק כא פסוק א')

במעמד הר סיני עם ישראל הרגיש וידע מהי קירבת אלוקים, וחפץ לחזור להרגשה זו בכל מחיר. ועל כן הקב"ה אומר למשה שהוא מבטיח לעם ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח'). ברגע שתעשו לי את המשכן ואת כליו על פי מה שציוויתי, אני ישרה את שכינתי בתוכו ותרגישו שוב מהי קרבת אלוקים. בנוסף מגלים לנו חז"ל שדבר זה לא נאמר רק לעם ישראל ככלל, אלה כל יהודי ויהודי שיפנה מקום בתוכו, בתוך האישיות שלו, ויבנה מקדש לה', הקב"ה ישרה את שכינתו על אותו יהודי. אך אם אדם לא ישקיע ולא יבנה מקום לשכינה לשרות שם, כמובן שהשכינה לא תגיע מאליה.

בגמרא בסוף מסכת מכות (כג:) אמרו חז"ל: "תרי''ג (613) מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס''ה (365) כנגד ימות החמה,  ורמ''ח (248) כנגד איבריו של אדם" עכ"ל.  ומעבר ל-613 המצוות  ישנם עוד סעיפים ופרטים רבים, מבחר הנהגות, ומי שחפץ גם חומרות. ונראה לאדם היהודי שכביכול המעמסה היא רבה.. יקום אדם וישאל: "למה הגויים קיבלו רק 7 מצוות (בני נח), ואילו אנו הסתבכנו עם 613 פלוס"?!

אומרים אנו כמה פעמים בכל יום: "רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה  וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא'). כלומר, למה הקב"ה הרבה תורה ומצוות? מפני שחפץ הוא לְזַכּוֹת את ישראל! בראש ובראשונה כל אדם צריך לדעת, שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, הוא גורם טובה לעצמו. הן בעולם הזה, וודאי שגם בעולם הבא. ואם כן, המצוות הם לא מעמסה. הקב"ה רצה לזכות אותנו בכמה שיותר מצוות ולכן פיזר לנו במהלך היום הרבה מצות שאם היינו יודעים את ערכם בעולם הזה, היינו מחפשים אחריהם, כאחר שלל רב.

כבר מהרגע שהאדם קם בבוקר פותח הוא במודה אני, נטילת ידיים, ברכות השחר, טלית, תפילין, ותפילה.  וכמובן  בהמשך היום  עם  צדקה וחסד, ברכות הנהנין,  וקיום כל עסקיו באמונה. בל נשכח מצוות כמו שבת, חגים, ביקור חולים, וכמובן תלמוד תורה. כל מצווה ומצווה שאדם מקיים, מעבר לכך שהוא ממלא את שקו בשכר רב שיקבלו בעולם הבא, הוא מקדש את עצמו בעולם הזה, וגורם לכך שתשרה עליו שכינה. ואם כך יוצא, שהמצוות עוזרות לנו הרבה יותר מאשר גורמות לנו למעמסה. הכל שאלה של מה האדם חפץ בעולם הזה..  האם  רצונו  להתקדש ולהתקרב לבורא העולם, בעולם הזה ובעולם הבא? או שהוא מעדיף להישאר מנותק וחסר חיות..

הקב"ה אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ושואלים חז"ל למה לשון הפסוק היא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הרי היה צריך להיכתב "ויתנו לִי תְּרוּמָה". הרי האדם צריך לתת תרומה, ולא לקחת תרומה.. אלה שעונים חז"ל, נכון שהאדם נותן את התרומה, אבל התוצאה שנובעת מזה היא שהוא לוקח לעצמו תרומה! "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מלשון לקחת! הברכה שנעשית ממצוות הצדקה היא שהאדם הנותן מתברך בעצמו! כפי שאמרו במדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בָּעַל הַבַּיִת (ויקרא רבה פרשה לד').

וניתן להבין זאת על פי מעשה, באב שלקח את בנו העירה לעשות קניות לשבת. מגיעים הם למאפייה ויוצאים משם ובידיהם שתים עשר חלות חמות שבזה הרגע יצאו מהתנור. בדרכם רואים הם אדם עני המחזר על הפתחים, שלא עלה בידו להשיג את כל צורכי השבת. יושב הוא בקרן זווית ומביט בבושה על עוברי האורח האצים ורצים בדרכם לביתם עמוסים בכל טוב. ראה זאת האב וניגש לעברו יחד עם בנו. שאל אותו האב לשלומו, ומשהבין שאין לעני ולאשתו חלות לשבת, העניק לו בשמחה שתי חלות מתוך השתים עשרה שקנו, ברכו אותו בברכת הצלחה ושבת שלום והמשיכו בדרכם. פנה האב לבנו ושאל אותו: "היודע אתה כמה חלות נשארו לנו"?. "עשר חלות"! השיב הבן בבטחה. "האם אתה בטוח בני"? שאל האב בשנית. "כן" ענה הבן ופרט, "קנינו מהמאפייה שתים עשרה חלות, נתנו לעני שתי חלות, מה שאומר שנשארו לנו עשר"... חייך האב לבנו וענה לו, "האמת, שנשארו לנו רק שתי חלות".. "אבא, איך זה יתכן?" נזעק הבן.. והאב הסביר, "את החלות שכעת יש עמנו, נאכל בסעודות השבת. ועד מוצאי השבת לא יישאר מהם כלום. אך אותן חלות שהבאנו לעני נשארות עמנו לעד! קיימנו בהן את מצוות הצדקה החשובה, שנשמרת לאדם לזכות לעולמי עולמים". "ואם כן" סיים האב, "מה שבאמת נשאר לנו זה רק שתי חלות"...

מה שנשאר לאדם זה רק את המצוות שאותן קיים בעולם הזה. רק את השק שלתוכו אסף מצווה אחר מצווה לוקח הוא למעלה. מעבר לכך לא נשאר כלום...

הסוד של שנת בניית המשכן!

וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר (פרק כו' ל')

בפרשתנו אנו קוראים על תחילת עבודת הבניה של המשכן וכליו, שנבנים כולם על   פי ציווי ה'. "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ!" (פרק כה ט').

גם משכן שלם הבנוי בדיוק רב, אך ללא השראת שכינתו של בורא העולם יהיה ריק מתוכן. המלאכות של המשכן מסמלות לנו את ששת ימי המעשה, שבהם אדם עושה את כל מלאכתו, וביום השביעי נכנסת קדושת השבת, שזה המימד הרוחני שמבדיל בין יום שהוא חול, ליום השבת שהוא יום של קדושה.

כך גם המשכן מקבל את המימד הפנימי ברגע שהקב"ה משרה שם את שכינתו, כפי שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (פרק כה ח').

חז"ל בתלמוד מלמדים אותנו שהמלאכות שנאסרו בשבת, הן 39 המלאכות שנעשו במשכן בעת בנייתו, בגלל שהמשכן מייצג לנו את ששת ימי המעשה. ולכן בשבת הקדושה שהיא כנגד היום השביעי, אנו נמנעים מעשיית מלאכות אלו (שהם גם שורשם של כל המלאכות שנעשו בבריאת העולם).



אם כן, המשכן  כשלעצמו  מסמל לנו את הספרה - 6 כנגד ששת ימי המעשה, והשבת מייצגת את המספר - 7 שזהו המימד הפנימי. כפי שכל דבר שקיים בעולם שלנו מורכב מ 6 היטלים: 4 רוחות השמיים, 1 למעלה, ו-1 למטה. ואילו המימד ה-7 הוא המימד הרוחני הפנימי.

 

 

אם ניקח את שורשו של המספר 6, ונבחן אותו, נגלה שטמון בו התאריך המדויק לבריאת העולם בו הוקם המשכן.

שנת הקמת המשכן היא כמו שכתוב בתורה, השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. על פי השנים הידועות לנו על פי התורה, אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם. לאחר 100 שנה נולד לו יצחק, ולאחר 400 שנה מיום היוולדו הייתה יציאת מצרים, ושנה

לאחר מכן הוקם המשכן. אם כן, שנת ההקמה היא שנת 2449 לבריאת העולם. ולפי מה שמובא בפרשת שמיני, זה היה בראש חודש ניסן (ל' באדר) ביום ה- 178 מתחילת השנה.

עתה אם ניקח את המספר 6, ונבדוק את השורש שלו, נקבל את התוצאה: 2.4494897



מהתוצאה שקיבלנו ניקח את ארבעת הספרות הראשונות שמרמזות על אלפי השנים, והתוצאה היא 2449, שזוהי השנה מבריאת העולם שבא הוקם המשכן. השארית המרמזת על הימים היא - 4897.

בכדי להגיע למספר הימים המדויק, עלינו להכפיל את השארית שנותרה לנו, במספר ימי השנה, 4897 כפול 365 = 178,7405.

היום שיצא לנו הוא היום ה- 178, שהוא יום ל' באדר, היום בו הוקם המשכן. והשארית מורה לנו על השעות. נעשה 7405 כפול 24 שעות, והתוצאה היא -  17,7720 שזה אומר שעה 17, ואת ה- 7720 נכפיל ב-60 בכדי לדעת את הדקות, ונקבל את השעה 17:46 לאחר הצהרים, שזה בדיוק שעת השקיעה באותו יום.

זהו בדיוק הזמן בו נכנס ראש חודש ניסן של שנת  2449  לבריאת העולם!

 

 

 

חדר אחד קטן מכל הארמון.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם! (פרק כה פסוק ח')

הקב"ה מבקש לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" המדרש מביא משל למה הדבר דומה:

למלך שהייתה לו בת יחידה שאהב אותה מאד ונפשו קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך ממדינה אחרת וביקש לשאת את בת המלך לאשה.

המלך לא ידע את נפשו מרוב שמחה מחד, אך עצם המחשבה שביתו תלך למדינה אחרת העיב על השמחה מאידך...

לבסוף קרא המלך לחתן ואמר לו: "ראה! ביתי זו בת יחידה היא, וקשה עלי המחשבה שעלי לעוזבה ותיסע היא עימך למדינה אחרת. מי יודע מתי אראנה שוב?... מצד שני אינני יכול לומר לך אל תיקח אותה שהרי אשתך היא. אלא טובה אחת אני מבקש ממך: עשה לי חדר קטן בארמונך ואדור אני אצלך..."

כן הוא הנמשל: אומר הקב"ה לישראל: בני, נתתי לכם תורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - גם אינני יכול. אלא בקשה לי אליכם: בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור בתוכו. שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

בתוכו לא נאמר אלא בתוכם - בליבו של כל אחד ואחד מכם...

זכור אלוקיך בימי בחורותיך!

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת! (פרק כה פסוק ג')

ידוע מה שחז"ל אמרו שיש ג' סוגים של נותני צדקה, זהב כסף ונחושת. "זהב" ראשי תיבות- זה הנותן בריא. "כסף" ראשי תיבות- כשיש סכנה פותח. "נחשת" ראשי תיבות- נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. וניתן לדמות זאת למעלתן של אלו שזוכים לחזור בתשובה. ככל שהם חוזרים בצעירותם בעוד כוחם במותניהם, ויצרם עדיין גואה בקרבם, כך מעלת תשובתם היא גדולה יותר. כפי שכותב הרמב"ם: "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה! [אך] לֹא מִיִּרְאָה, וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ! (הלכות תשובה ב א').

כלומר כל עוד האדם נמצא בניסיון, יש לו שכר אם וכאשר הוא נמנע מעבירה. אך אם כבר אין לו את התאווה לעשות את אותה עבירה, למשל אדם שהזקין ותאוות העריות שלו פחתה, התשובה שיעשה נחשבת תשובה שלימה, אך הרמה שלה הרבה יותר פחותה מאשר צעיר שתאוותו נמצאת בשיאה. על כך אמר שלמה המלך: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב א').

זכור את הקב"ה בעוד יש לך ניסיון, ותתאמץ להיות "גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד א'), ואל תחכה לימים ששם תהיה רק בבחינת גיבור על חלשים...

הסחורה הכי טובה שיש !

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה! (פרק כה פסוק ב')

כותב המדרש רבה (שמות, פרשה לג א): זה שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב'). התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם.

על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה:
לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו! יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר...

אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד" היש מקח טוב וגדול מזה?! זהו שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב').

להיות מיוחד זה מחייב!

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה! (פרק כד פסוק ג')

עם ישראל מקבלים את משפטי התורה וטעמיהם, ומבינים מהו ההבדל בין יהודי לבין שאר אומות העולם. כפי שכותב הפסוק: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ח'). משפטי התורה שהם אמות מידה ומוסר שפועלים על פי הכרת נפשו של האדם והפיכתו לאדם טוב יותר על פי חוקי היצרן. שום אומה לא מסוגלת אפילו להבין מה זה לפעול על פי דרכי התורה, כפי שכותב דוד המלך: "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" (תהילים קמז). הגויים מחויבים בהקמת מערכת משפט על פי 7 מצוות בני נח, אך "מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם"! משפטיהם לא כמשפטינו, ודרכיהם לא כדרכינו!

"בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת". הקב"ה לא רוצה שנהיה כמו כולם, ולכן בחר בנו ונתן לנו מצוות ומעשים טובים, בכדי שנהייה קדושים! כפי שאומר הפסוק: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (כב ל'). קדוש המשמעות שלו זה מובדל. כשאדם אומר לארוסתו בחתונתם: "הרי את מקודשת לי", הוא בעצם אומר לה שמהרגע הזה והלאה, היא שייכת אך ורק אליו ומובדלת מכל העולם לנצח. כך הקב"ה קידש אותנו והבדיל אותנו מכל העולם.

במהלך כל ההיסטוריה, למרות שעם ישראל היה בגלות בין הגויים, תמיד הוא שמר על עצמו וניסה ככל האפשר שלא להדמות לגוי. לכאורה זה נראה מאוד קשה, כי הרי אדם לא אוהב להרגיש שונה מכולם, אלה אוהב להתמזג ולהתערב עם הסובבים אותו. אך התורה ציוותה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח ל'), על חכמי כל דור ודור, לחוקק גדרים וסייגים בכדי למנוע התבוללות והידמות לגויים, וזאת בכדי שעם ישראל ימשיך להיות יהודי כאבותיו.

להיות שונה, זה לא תמיד היה קל. להיות בגלות במקום שבו קשה לקיים את היהדות בפרהסיה, ובנוסף הגויים שתמיד ניסו להגביל את היהודים, אם זה בהתפתחות כלכלית, ואם זה בחקיקת חוקים נגד לימוד התורה, השחיטה, ברית המילה, או כל סממן יהודי. אך היהודים תמיד זכרו שיש להם שליחות בהיסטוריה. הם לא צריכים  להיות  כמו הגויים  ח"ו,  במיוחד  לאחר שבורא העולם פונה לעם ישראל ואומר להם: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'), "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם" (דברים ז ו'), "לֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא כ כב'), אתם מיוחדים! אתם לא כמו כולם! ואבותינו שידעו זאת היו מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שישארו יהודים טהורים בניו של הקב"ה. בכל לילה בגלות בשעת תיקון חצות, בכו יהודים ואמרו: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים קמז'). יש לנו נבואות, שאחרי כל התלאות שעברו עלינו בגלות נגיע לארץ ישראל ושם נחדש ימינו כקדם. נחזור לימי הזוהר של עם ישראל בתפארתו, נוכל לקיים מצוות מבלי להסתתר, נקיים חיים על פי ההלכה, חיים ללא פרעות וגזרות שמד, ונזכה ל"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה". חיים על פי משפטי התורה הקדושה, ועל פי החכמים גדולי הדור...

בינתיים הגענו חזרה לארצנו ב"ה, אך ישנה סכנה חדשה שמרחפת על ראשינו. מקבלי ההחלטות הכניסו בשערי הארץ המוני גויים וגרמו לטשטוש מסוים של זהות המדינה. והתורה כבר הזהירה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי. כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ"! (כג לג'). ועל כן צריכים אנו להיזהר שבעתיים מהגויים שנמצאים גם כיום מסביבנו ולזכור שהקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים ע"י התורה והערכים שבה.

עם ישראל אמור להיות מגדלור מוסרי לכל העולם. בזמן שעם ישראל שומר על עצמו ועל הייחודיות שלו למרות כל הגויים שמסביבו, הוא נשאר יהודי ומיוחד. היו שניסו להיטמע ולהתערבב במנהגי הגויים שמסביבם, אלו על פי רוב נעלמו מעל מפת ההיסטוריה בעוד העם היהודי ממשיך ומעביר את המסורת בשלבים האחרונים של מרוץ השליחים הגדול.

צריכים אנו לקרוא את המפה ולהבין, שאם נתעקש על כל סממן יהודי- נשרוד. אם נתחיל לייבא מחו"ל את כל הערכים שלנו, נאבד מרגע לרגע את הזהות שהקב"ה ייחד לנו. השלטון יהיה על פי חוקי הגויים, הילדים ילמדו מתוכניות הטלוויזיה והאינטרנט מהו מוסר, ואיך [לא] לכבד הורים. האלימות תרקיע שחקים על פי מוחו המעוות של הבימאי ההוליוודי, והצניעות תקבע על פי מעצב האופנה המושחת...

התורה אומרת שעל היהודי, "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לְטוֹב לָךְ!" (דברים י יג'). הפירות על מעשינו הם בעולם הזה, ובעיקר בעולם הבא. צריכים אנו להיצמד לתורה הקדושה ולמשפטיה ולחיות חיים מלאי אושר וסיפוק, לחיות חיים של ערכים וכבוד על פי הוראות היצרן, ולהוות מודל לחיקוי לילדינו ולכל העולם!