יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

המירוץ למליון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים! (פרק כח פסוקים יא' יב')


אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". הדברים שחיוניים לי אני מבקש כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי..].

ולכן אומר יעקב אבינו שברגע שאני אקבל אך ורק את המינימום שאני צריך ("לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ") אז התוצאה תהיה "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". אך אם אבקש יותר ממה שאני צריך, בודאי שאגיע לסחרור של רדיפה אחר המותרות ויתקיים בי הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו').

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא. (אבות ד).

לא על חשבוני!

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים בַּחֲלוֹם.. כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.. (פרק לא פסוקים יא' יב')


הקב"ה ממשיך להעשיר את יעקב אבינו למרות שלבן הארמי מנסה לקחת ממנו את הכל.

החפץ חיים המשיל משל למה הדבר דומה: לאדם אחד שחילק מנות מזון לכל אחד מבניו. חטף אחד מהבנים את מנת אחיו. הלך הבן הנגזל אל אביו ואמר לו: "אבא ביקשתי ממנו שיחזיר לי את חלקי, אולם הוא מסרב, יודע אני שאינך רוצה שאריב עמו ואקח ממנו בכוח את חלקי, על כן, בבקשה ממך, תן לי מנה אחרת"... כששמע האב את דברי בנו, נשקו על מצחו ובנוסף נתן לו מנה אחרת גדולה יותר ויפה ואמר לו: "בני, מצאת חן בעיני  במידותיך הטובות. אחיך שחטף, בסעודה הבאה לא אתן לו כלל, ואילו לך אתן כפלים..."

וכך הוא הנמשל: הקב"ה דואג ונותן לכל אחד פרנסתו משמים, לעיתים קורה והאחד משיג גבול רעהו ופוגע בפרנסת חברו. למרות שהלה ביקש ממנו שאל יפגע בו ובפרנסתו. אך משרואה הנפגע את חברו, פונה הוא להקב"ה ומתפלל שיתן לו ממקור אחר כי אין הוא מעוניין לריב עם רעהו. בוודאי שבקשה זו תמצא חן בעיני ה' ויתן לו פרנסתו בכפל כפליים... יעקב לא חיפש מה לבן לקח הוא ביקש מה' שפשוט ייתן לו... וקיבל עושר לרוב...

איך ומתי ניתן לשנות את מין העובר?

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (פרק ל פסוק כא')


מובא בחז"ל שדִּינָה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מדרש תנחומא ויצא ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות דף נד.) שאומרת: "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]".

איך זה  מסתדר?  מצד  אחד  המשנה  אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה, ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא [כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון], יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר  [אם הוא באמת חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.

מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.

חלומות שווא ידברו ?

  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (פרק כח' פסוק יב') 



הנביא זכריה כותב :"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י' ב'). כלומר החלומות הם שווא ואין בהם ממש. אך יודעים אנו  שלא כל החלומות  שווא הם, וכהוכחה מוצאים  אנו בהרבה מקומות  בתורה שהיו  חלומות שהיו אמתיים  ואף התגשמו.  כמו חלומות יוסף, חלום פרעה, חלומות נבוכדנצר, וגם כאן בחלום יעקב. האור החיים הקדוש, מסביר לנו שלא דומה חלומו של יעקב לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה רואה, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר! ולכן כל דבר שנגלה אליו בחלום אמר -והנה. "וְהִנֵּה סֻלָּם", "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים", "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", כלומר שיעקב ראה את כל הדברים  בצורה  מוחשית  כי היתה זאת  נבואה  ממש (אור החיים כח' יב' ד"ה ויחלום והנה ) .

נביא את חלום האמת שהביא מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, הרב הגדול רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם:

"אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל  לעיין בו אחת  הנה  ואחת  הנה, וכשסיים אמר,  טוב  מאד. ושאל אותי, האם אני  ממשיך להופיע  ולדרוש  ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידיך (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך  בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה  ומוסר וחוזרים  בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם  מלא!

ואיקץ והנה חלום.."

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')



כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...

להוכיח נהג מונית באמצע משחק שש-בש ..

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!  (פרק כט' פסוק ד')



יעקב אבינו מגיע לחרן. פונה הוא למקום באר המים ורואה אבן גדולה שנמצאת על פי הבאר, ומסביבה קבוצת רועים שרובצים במקומם ללא מעש.

שואל אותם יעקב:"אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" ועונים לו הרועים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!" "אתם מכירים את לָבָן בן נחור?" "מכירים!" עונים הרועים, ומתחילים להתלחש בניהם בשומעם את שמו של לָבָן. לפתע פונה אליהם יעקב ואומר להם: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה! הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ!"

ומפרש רש"י שיעקב הוכיח אותם: "אם שכירי יום אתם, לא השלמתם פעולת היום. ואם הבהמות הן שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה!"

הרב מפונוביץ מביא משל למה הדבר דומה? נדמיין לעצמינו אחד שמגיע לתחנת מוניות. הוא רואה את כל הנהגים יושבים משחקים שש בש ושואל: "מה אתם עושים כאן? אם אתם שכירים על המונית של הבוס, אתם גזלנים!!! ואם זו המונית שלכם, אתם פרזיטים לכו לעבודה!!!" ספק אם אותו אחד יצא משם חי... ויעקב הצליח לצאת מזה בשלום. הכיצד?!

אלה שיעקב אבינו פונה אל אותם רועים בתחילה, ואומר להם: "אַחַי".פותח עימם בשיחה, ורק לאחר מכן מוכיח אותם. קודם מרגיש קרוב אליהם כמו אח, ורק לאחר מכן מרשה לעצמו להוכיח אותם לטובתם[!] ולכן תוכחתו מתקבלת. אדם שפונה לאשתו או לחברו ולא מוכיח אותם מתוך אהבה, אלה מתוך התנשאות, ומתוך אי הכרה במצבו של השני, הוכחתו לא תתקבל.

"אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב ד)

כי יש שכר לפעולתך...

"וַיַּעֲבֹד  יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים  וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים  אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ  אֹתָהּ" (פרק כט' פסוק כ')


יעקב אבינו מגיע לשלב שבו הוא נדרש להקים את בית ישראל, בית שעתיד להוות ראש ומגדל לכל עם ישראל לדורותיו. אביו יצחק מצווה אותו: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (כח א'-ב').

לָבָן כמובן מקבל את יעקב בשמחה. הוא עדיין זוכר את ביקורו של אליעזר עבד אברהם שהביא עמו כסף וזהב ועשרה גמלים טעונים בכל טוב. בלית ברירה לאחר שהוא מגלה כי יעקב בא בידיים ריקות, הוא מכניסו לביתו משום שהוא קרוב משפחה. יעקב פונה אל לָבָן ואומר לו שמוכן הוא לעבוד אצלו שבע שנים תמימות בכדי להינשא לרחל ביתו. לָבָן מסכים בחפץ לב, אך ליעקב זה לא מספיק. הוא מודע לאופי הבעייתי וההפכפך של לָבָן ויודע שהוא יכול לשנות את ההסכם ולא לתת לו דווקא את רחל לאישה, אלה לתת לו אישה אחרת. לכן יושב יעקב עם רחל מבעוד מועד ונותן לה כמה סימנים, והוא מבקש ממנה שבליל הכלולות תאמר לו אותם וכך ידע שאכן הוא לא נפל קורבן לעוד תרמית של לָבָן.

לאחר שבע שנים, מגיע ליל הכלולות הנכסף שאליו מוזמנים כל אנשי העיר חרן מגדול ועד קטן. הלילה יורד והכתובּה נחתמת, ובסיום השמחה אט אט מתפזרים איש אל אוהלו. פונה יעקב אל כלתו מבעד להינומה ושואל אותה רק בכדי להיות בטוח על אותם סימנים שאותם נתן לרחל מבעוד מועד, מיד מקבל הוא את כל אותם סימנים ראשון ראשון ואחרון אחרון. אך.. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף! (סוטה ב.)". גם הסימנים שיעקב נתן לא עוזרים, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (כט כה'). מה?? איך זה יתכן? הרי זה נגד כל מה שהיה מתוכנן.. ועוד לאחר עבודה של שבע שנים...

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ" (הגדה של פסח).. לָבָן החליף את רחל בלאה, ותירץ זאת בכך ש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".. מה שנקרא: יש להם "מנהג!". אבל דבר אחד לא מובן.. איך יתכן שלאה ידעה את הסימנים? הרי הסימנים נועדו בכדי למנוע את התרמית הצפויה הזאת..

מתברר, שרחל מסרה את הסימנים ללאה. רחל אומנם עשתה תנאי עם יעקב, והתנאי אומר שסימנים אלו נשמרים בסוד בכדי שלָבָן לא יחבל בנישואיהם. אבל ממש זמן קצר לפני החתונה מתבשרת רחל שיגיעו אורחים מכל קצוות העיר, דבר שבשגרה לא יתכן בבית של לָבָן הקמצן. מסתבר שלָבָן הזמין את כל העיר לחתונה [על חשבונם כמובן (בראשית רבה ע יח')]. ובמצב החדש כבר רחל מתחילה להסיק מסקנות..

אם היתה חתונה מצומצמת רק של המשפחה הקרובה [כפי שהיה מתוכנן] אז אכן הסימנים יגלו את האמת. אבל עכשיו שכל העיר מוזמנת לפתע, כבר לא שייך לשמור את הסימנים לעצמי, אלה חייבת אני להעביר אותם לאחותי שלא תתבייש מול כל העיר!.

ומה לגבי הקמת הבית עם יעקב, שרחל חולמת עליו כבר שבע שנים? רחל מוותרת! לא שווה לה שום דבר שבעולם אם על ידי כך היא תצטרך לבייש את אחותה, ועוד מול כל העיר... איזו גבורה! לוותר על כל החלומות שלה, בשביל שאחותה לא תתבייש!

אך זה עדיין לא הכל! מספרת התורה (ל יד'): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ".. רחל מבקשת מאחותה לאה קצת מהדודאים שהביא בנה מן השדה. מה אנחנו היינו עונים לרחל? וודאי! איזו שאלה, קחי את כולם! אך מה עונה לה לאה? "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" כלומר, לא מספיק שאת גונבת את בעלי גם יש לך עוד בקשות!!??

וזה קשה עד לב השמיים! איך יתכן שלאה אומרת כך לרחל לאחר שזו הייתה מוכנה לותר על החיים לצד יעקב אבינו (הרי לא ידעה שתינשא גם היא ליעקב לאחר מכן) וכל זאת למענה??

בכדי להבין זאת צריכים אנו לברר מהם היו אותם סימנים שיעקב מסר לרחל.

מפורש בספר "דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת ויצא), ששלשת הסימנים שמסר יעקב לרחל הם שלשת הדינים המסורים לנשות ישראל, והם הלכות הפרשת חלה, הלכות נידה, והלכות הדלקת הנר לכבוד שבת. ורחל שמוסרת את הסימנים ללאה לא מגלה לה שאלו "סימנים", אלה מלמדת אותם בצורה של שיתוף דברים בינה לבין אחותה: "הנה עוד מעט את מתחתנת, בואי נלמד ביחד כמה מן ההלכות שנצטרך לקיים.." לאה לא ידעה שאלו סימנים, וששאל עליהם יעקב השיבה לו בתמימות ושמחה על כך שמכירה את ההלכות ש"במקרה" שאל.. ולכן לאחר שיעקב לוקח גם את רחל לאשה ואוהב אותה יותר, מרשה לאה לעצמה לומר: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי!".

ורחל? רחל שותקת! כובשת את חרפתה ולא עונה. לא תספר את האמת שתכלים את אחותה גם לאחר שעבר זמן וכבר יש לה ילדים מיעקב, אלה מקיימת את החסד בשלמות, חסד של אמת ללא כל תמורה, בלי שמקבל החסד ידע ממי הוא קיבל. פשוט מושלם!

אך גם אם המעשים הטובים מוסתרים מעיני בני אדם, מבורא העולם שום דבר לא נעלם! כשכר על ההקרבה העצומה  של רחל מבטיח לה הקב"ה:  "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ  מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.  כֹּה אָמַר ה'  מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי  וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵך ְ  נְאֻם ה'  וְשָׁבוּ  מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבנים  שבים לגבולם  מגלות בבל  בזכות  רחל אימנו, בזכות החסד שעשתה עם הסימנים (רש"י ירמיה לא').

ומוסיף עוד הקב"ה ומבטיח לרחל: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".  בזכותך גם לעתיד לבוא (מלבי"ם שם) בזמן אחרית הימים יזכו לשוב הבנים לגבולם לקראת הגאולה השלימה שנזכה לראות בקרוב. אמן!